לקראת טקס האוסקר הישראלי

הערב, כשמגישי הפרסים בטקס
האקדמיה הישראלית לקולנוע
(שישודר בערוץ 2 ב-21:05)
יציגו את הסרטים המועמדים,
לרוב הצופים לא יהיה מושג על
מה ועל מי מדובר. מתוך תשעת
הסרטים שהוגשו השנה לתחרות -
שמונה מהם מועמדים לפחות לשני
פרסים - רק ארבעה יצאו כבר
לאקרנים (וגם בהם צפו רק מעט
אנשים).



"קדמה" של עמוס גיתאי, שיצא
לאקרנים באמצע יוני, היה מועמד

לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, אך רק 3,000 איש צפו בו בבתי
הקולנוע. שלושת הסרטים האחרים - "חוכמת הבייגלה", "טאהרה" ו"כנפיים
שבורות" - יצאו למסכים בחודש האחרון, ועדיין לא משכו די קהל. חמשת
הסרטים האחרים - "בחודש התשיעי", "בית"ר פרובאנס", "המנגליסטים",
"השיבה מהודו" ו"חמש דקות בהליכה" - ייצאו למסכים רק אחרי הטקס.



שיווק והפצה של סרט ישראלי הם עניין מסובך, ולכן זכייה בפרס הסרט הטוב
ביותר בטקס האקדמיה הישראלית חשובה כל כך. כל סרט שזכה עד כה בפרס,
מלבד "קרקס פלשתינה", הצליח למשוך באותה שנה צופים רבים יחסית אל בתי
הקולנוע. הסיבה שבגללה "קרקס פלשתינה" לא הצליח היתה שיוצריו לא היו
מוכנים בזמן - הסרט עלה לאקרנים רק כחודשיים לאחר הזכייה, ואפשר
להניח שהספיק להיעלם מתודעת הצופים. זו הסיבה שבכל שנה בוחרים יוצרי
הסרטים המועדפים של אותה שנה - כמו "חתונה מאוחרת" בשנה שעברה
ו"כנפיים שבורות" השנה - לצאת לאקרנים זמן קצר לפני הטקס.



אבל נראה שטקס האקדמיה, שמטפח את הסיכויים של הזוכה, הורס את סיכוייהם
של הסרטים האחרים. אסף אמיר, מפיק "כנפיים שבורות" - שסרטו דווקא
יוצא נשכר מהמצב - מתנגד לשיטת ההפצה המקומית. "כל הסרטים", הוא
אומר, "עולים על המסך בחודשיים שקרובים לטקס. אבל מה התוצאה? אנחנו
ממיתים את כל אלה שלא זכו. כל הנתונים מראים שלישראלים יש סבלנות רק
לסרט ישראלי אחד בשנה, וכשכולם מוקרנים באותו זמן, הקהל תמיד יבחר
בסרט שזכה".



סרטים זוכים מושכים צופים



לפי הנתונים, אמיר צודק. בשנים האחרונות רוב הסרטים הישראליים שלא זכו
בפרס הגדול לא הצליחו למשוך לקופות מספר רב של צופים. בישראל יש בסיס
של כ-100 אלף צופים שקונים כרטיס לסרט ישראלי (מלבד מקרים יוצאי
דופן, כמו "חתונה מאוחרת", "שורו", "החיים על פי אגפא" ו"זוהר", שבהם
צפו צופים רבים יותר). אם כך, מדוע באמת יוצאים כל הסרטים הישראליים
באותה תקופה? למה לא מפזרים אותם לאורך כל חודשי השנה, כך שלא יתחרו
זה בזה?



לפני כשבועיים נפגשו במשרדי קרן הקולנוע הישראלי מפיקים, מפיצים ובעלי
בתי קולנוע, כדי לדון בעניין. בהנהלת הקרן חשים בזמן האחרון שהשקעתם
הכספית בקולנוע הישראלי יורדת לטמיון גם בגלל בעיות שיווק. "הייתי
שמח", אומר כתריאל שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, "אם הסרטים
שאנחנו משקיעים בהם היו יוצאים במועדים שונים, ולא יחד. הבעיה לא
קשורה רק בתחרות האקדמיה הישראלית, אלא גם בתחרות האוסקר האמריקאי,
שמתחילה לתפוס תאוצה בתחילת כל שנה".



ואכן, גם אם זה נשמע אבסורד - תחרות האוסקר האמריקאי מפריעה ליציאת
סרטים ישראליים לאקרנים. אף יוצר ישראלי לא יעז לצאת עם סרטו למסכים
בינואר - אז מתחילים הסרטים הגדולים לצאת לאקרנים בעולם, וגם לא
בפברואר - אז מכריזים על המועמדים לטקס האמריקאי - ולמעשה הם לא
ייצאו עד אפריל, שבו מוקרנים כל הזוכים. בחודשים אחרים יש הפרעות
אחרות: דצמבר הוא לא חודש טוב להוציא סרט מאחר שהעיתונים מלאים
במסעות יחסי ציבור להצגות חנוכה. מאי ויוני הם חודשים המיועדים
לשוברי קופות הקיץ של האולפנים הגדולים ולסרטים הזרים האיכותיים
מפסטיבל קאן - שמבחינת הצופה הממוצע ממוקמים במשבצת זהה לזו של
הסרטים הישראליים. "הפועל היוצא של כל התכתיבים האלה", אומר שחורי,
"הוא שסרט ישראלי צריך להשתחל. זו הסיבה שרוב הסרטים הישראליים
יוצאים בזמן שלא ממש מתאים להם".



אורי ענבר, במאי הסרט "בית"ר פרובאנס" - שמועמד ל-12 פרסים, ובהם פרס
הסרט הטוב ביותר - מעלה נקודה מרכזית נוספת: "בתקציבי ההפצה שעומדים
לרשות סרט ישראלי", הוא אומר, "אי אפשר להתעלם מרמת החשיפה שהטקס
מספק. כל פרסומת בטלוויזיה עולה אלפי דולרים, ואילו כאן אנחנו מקבלים
בפריים טיים טלוויזיוני אזכור חוזר ונשנה של שם הסרט שלנו. החשיפה
שהסרט מקבל בטקס שווה הרבה מאוד כסף".



סיבות לאופטימיות



נכון ששם הסרט "בית"ר פרובאנס" יוקרא 12 פעמים בטקס וסצינות ממנו
יוקרנו בכמה קטגוריות, אבל אם צופי הטקס ירצו לראות אותו, הם לא
יוכלו לעשות זאת עד אמצע דצמבר. "לא היתה ברירה אחרת", מסביר ענבר,
"הפקת הסרט הסתיימה בערך שלושה שבועות לפני פסטיבל חיפה, שם זכה הסרט
במקום הראשון, ועד שהיינו מוכנים כבר תוכננו מועדי יציאות של סרטים
אחרים. החלטנו שלא נכון לצאת כש'כנפיים שבורות' ייצא, כי אז גם אנחנו
ניפגע וגם הם ייפגעו". עם זאת, ענבר מוכן כבר עם תוכנית חומש: אם
הסרט יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באקדמיה, הוא יהיה מוכן ליציאה
לאקרנים תוך עשרה ימים.



מרק רוזנבאום, מפיק ויו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע, אינו מסכים עם
התזה המוצגת כאן. "נבנית אגדה לא מבוססת", הוא אומר, "כאילו הטקס
המקומי מזיק לסרטים שלא זוכים. אני לא מאמין בזה. אני גם לא מאמין
שסרטים שלא זכו ונכשלים בקופות היו מצליחים אילו היו יוצאים בתקופה
אחרת. אי אפשר להאשים את הטקס בהיעלמותם של שאר הסרטים".



בכל מקרה, חוקי המשחק ישתנו כשבעלי בתי הקולנוע ומפיצי הסרטים
המקומיים יתחילו להתייחס ברצינות לקולנוע הישראלי - והם יעשו את זה
רק אם יידעו שיש להם סיכוי לרווחים כלכליים. היום יש שתי סיבות
לאופטימיות: ראשית, "חתונה מאוחרת" הכניס לבעלי רשת בתי הקולנוע רב
חן כסף רב בזכות 350 אלף צופים שבאו לראותו (על פי הנתונים, "חתונה
מאוחרת" היה הסרט הרווחי ביותר בישראל אחרי "הארי פוטר"). שנית, בשנה
הבאה ייצאו למסכים לפחות 20 סרטים עלילתיים ישראליים חדשים. "אנחנו
נמצאים במצב שבו סרטים ישראליים שנמצאים רק בתחילת הפקה כבר מחוזרים
על יד