מחלוקת: האם שיעור ההרשעות בישראל גבוה מדי

התשובה של שופט בית משפט השלום באשקלון,
רענן בן יוסף, לשאלה "האם מורשעים חפים
מפשע" היתה חיובית. "שופטים הם בני אדם
שטועים", אמר בכנס שנערך ביום שישי במכללה
למינהל בראשון לציון על בעיות המשפט
הפלילי בישראל, "ולפעמים הם טועים בכיוון
ההפוך ומזכים אנשים שביצעו את העבירה".



שופטת בית משפט העליון, דליה דורנר, השמיעה
בכנס ביקורת נוקבת יותר: "בישראל מבצעים
יותר מדי מעצרים ומחזיקים אנשים בתנאי
מעצר מחפירים תוך הפרת החוק", אמרה.
הביקורת של דורנר הופנתה כלפי המשטרה,


שעוצרת אנשים למטרות פסולות (בהן "שבירת" הנחקר לצורך חילוץ הודאות),
וכלפי בתי המשפט שמאריכים את המעצר מבלי לשקול תמיד אפשרויות חלופת
מעצר, כמצווה בחוק. "מעצר לצורך שבירת חשוד הוא פסול בעיני", הוסיפה.



"קיימת גם הסכנה להודאה לא נכונה. נתקלתי כבר במצבים שמרב המאמץ
החקירתי מופנה לחילוץ הודאות. הצלחת המשטרה לחלץ הודאות גבוהה במיוחד



כשהחשוד נתון במעצר. אדם עלול
לאבד את יכולתו לעמוד על האמת
והוא מוסר גרסה רק על מנת
לסיים את מעצרו. הוא מקווה
שבבית המשפט הכל יסתדר וזה לא
קורה". לטענת דורנר, אחת
הסיבות לשיעור הזיכויים הגבוה
של עברייני צווארון לבן היא
"שאלה לא נעצרו, לא מסרו הודאה
ובחרו בזכות השתיקה".



את דבריה גיבתה דורנר בנתונים סטטיסטיים, שמעידים כי מספר המעצרים גדל
והולך בשיעורים מוחלטים ביחס למספר כתבי האישום. "אחת הסיבות לכך",
אמרה, "היא הגברת המודעות לעבירות אלימות בתוך המשפחה, אבל זו עדיין
לא סיבה מספקת למעצר אוטומטי. גם כאן צריך לבדוק אם יש עילה למעצר,
כמו בכל עבירה אחרת". דורנר טענה עוד כי שופטים אינם מקפידים תמיד
לקבל תסקירי מבחן ולבחון חלופות מעצר כמצווה בחוק. "שופט צריך להבין
שמאחורי המלה 'מעצר' יש תא, יש בית סוהר", אמרה. לדבריה, העומס בבתי
הסוהר גורם לקיצורי מאסר מינהליים, שמשחררים פושעים לפני סיום מועד
ריצוי העונש. "בתחילת הדרך מכניסים למעצר ללא צורך - ובסוף משחררים
ממאסר ללא הצדקה", טענה.



פרופ' קנת מן, הסניגור הציבורי הארצי בדימוס, הציג נתון שלפיו 50%-40%
מהנאשמים בישראל אינם מיוצגים בידי עורכי דין. "זה שיעור שאין לו אח
ורע במדינות נאורות בעולם", אמר. "נאשמים רבים אחרים אמנם מיוצגים,
אך תיקיהם מתנהלים תחת הלחץ לסיום מהיר - להודות ולהגיע לעסקת טיעון.
רק נאשמי 'התיקים הכבדים' זוכים להליך הפלילי המוכר, המסורתי, ששומר
על כל כללי המשפט. חלוקה זו יוצרת אפליה ברורה לרעת שתי הקבוצות
הראשונות. בעידן הקיצוצים התקציביים נוצר לחץ להגדלת קבוצות אלה".



מרבית הדוברים בכנס, שאירגנו התנועה למלחמה בעוני והסניגוריה
הציבורית, הסכימו כי חל כרסום בחזקת החפות, ירד הרף הדרוש להרשעה
פלילית ועלה שיעור ההרשעות. המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים,
עו"ד נאוה בן אור, מצאה עצמה הפעם בעמדת הסניגור. "ראשית", טענה בן
אור, "שיעור ההרשעות בישראל אינו חורג משיטות משפט אחרות. שנית,
השאלה אינה רק סטטיסטית, אלא גם האתוס של מערכת אכיפת חוק. אצלנו
מוגשים לבית המשפט כ-20% מתיקי החקירה שנפתחו. המערכת שוקלת שיקולי
מדיניות, בוחנת את עצמה לפני תחילת ההליך הפלילי. שיעור ההרשעות הוא
גבוה משום שלבית המשפט הובאו התיקים היותר מוצקים. בארה"ב מוגשים
כ-72% מתיקי החקירה שנפתחו. שם התובע נבחר ובגלל 'לחץ' בוחריו הוא
מסיר מעצמו אחריות ומוסר אותה להכרעת בית המשפט". בן אור הציגה
נתונים מ-1998, שלפיהם מבין 533 אלף תיקים שנפתחו בישראל סגרה המשטרה
128 אלף והפרקליטות סגרה 320 אלף נוספים. היתרה הגיעה לבית המשפט.



על תפקיד השופטים דיברו עורכי הדין יורם סגי זקס, יו"ר התנועה למלחמה
בעוני, ואביגדור פלדמן. "שופטים נוטים לקבל הודאות", אמר פלדמן.
"שיעור השופטים שמגיעים מהשירות הציבורי, מהמשטרה ומהפרקליטות הוא
גבוה ואלה נושאים את מטענם לכס השיפוט". פלדמן דיבר על השפעת העומס:
"שופט ששומע שישה תיקי רצח ביום ולפעמים נרדם באמצע המשפט אינו שופט
ראוי. שופט שמוכן לתנאים כאלה הוא לא שופט מוסרי". משתתפת בקהל
הזכירה לפלדמן שגם עורך דין שמתרוצץ ביום אחד בין שלושה בתי משפט -
תזכורת בתל אביב, הוכחות ברחובות וסיכומים בבאר שבע - עלול לקפח את
הצדק של לקוחותיו.



על הצדק, שלפעמים מופיע באיחור ניכר, סיפר ד"ר דיוויד וינר מהסניגוריה
הציבורית: "אנו בפתח תקופה היסטורית שפתחה חלון הזדמנויות כדי לבחון
הרשעות שווא. היום, בעזרת טכנולוגית הד-נ-א, ניתן לראשונה להוכיח
בוודאות מוחלטת שאנשים הורשעו על עבירות שלא ביצעו". בארה"ב זוכו 115
אנשים שישבו לשווא תקופות ארוכות ואף נידונו למוות. בישראל, שבה המצב
עדיין שונה, נקבעו בשנים האחרונות שישה משפטים חוזרים (בהם פרשת
מע"צ, רוצחי דני כץ, עמוס ברנס ועמוס סולמי); החלטות אלה - שהיו
נדירות לפני כן - מעידות על נכונות המערכת לבדוק את עצמה ולתקן
עוולות משפטיות אפשריות שנעשו בעבר.