"ההחלטה עלולה לחסל התביעות הייצוגיות נגד חברות ציבוריות"

התקהלות מול סניף הבנק למסחר בתל אביב, לאחר
פרסום דבר המעילה
"החלטת בית המשפט המחוזי בתל
אביב בשבוע שעבר, לדחות את
התביעה הייצוגית בעניין הבנק
למסחר, עלולה לחסל את ענף
התביעות הייצוגיות נגד חברות
ציבוריות בישראל" - כך טוען
עו"ד אסף ברם, מרצה לדיני
ניירות ערך במכללה למינהל
ושותף במשרד עורכי הדין ברם,
דחוח ושות'.



את הבקשה לאישור התביעה
הייצוגית נגד הבנק למסחר הגיש
שלמה צאייג, שהחזיק מניות של


הבנק בשווי 33 אלף שקלים. התביעה, בסך 18 מיליון שקל, הוגשה נגד בעלי
תפקידים בבנק, רואי החשבון שלו והמפקח על הבנקים. צאייג טען כי
התרשלותם של 16 הנתבעים במילוי תפקידם היה שאיפשרה את ביצוע המעילה,
שגרמה לו ולשאר בעלי המניות בבנק להפסיד את מלוא ערך מניותיהם.



בשבוע שעבר דחתה השופטת ברון את טענותיו של
צאייג, וקבעה כי תביעתו, שהוגשה 4 ימים
לאחר גילוי המעילה בבנק, איננה מבססת עילת
תביעה נגד הנתבעים. ברון קבעה בהחלטתה, כי
המחשבה שדחיית התביעה תגרום לכך שנתבעים
שהיו אכן אשמים במחדל ייצאו נקיים, טרדה
את מנוחתה, אבל האפשרות הממשית שהמנהלים
המיוחדים של הבנק ינקטו הליכים משפטיים
נגד חלק מהנתבעים, הניחה את דעתה.



נימוקי ההחלטה



עו"ד ברם, כאמור, סבור כי החלטת השופטת
עשויה למוטט את מוסד התביעות הייצוגיות
נגד חברות ציבוריות, כפי שזה התגבש ב-10
השנים האחרונות; לדבריו, הבעיה בפסיקת

השופטת ברון איננה החלטתה דווקא, אלא הנימוקים שבעזרתם הגיעה אליה.
החלטת ברון, הוא מוסיף, מסמנת מגמה מסוכנת בדיני ניירות הערך, לעבר
התקופה "הטרום ייצוגית", תקופת התביעות האזרחיות האישיות.



* הנימוק הראשון להחלטת השופטת, לדברי ברם, הוא כי הנזק שנגרם לצאייג
(30 אלף שקלים) גדול מכדי שיאושר לתבוע אותו בתביעה ייצוגית; מוטב לו
וליתר בעלי המניות, קבעה השופטת, לתבוע את בעלי התפקידים בבנק בהליך
אזרחי אישי.



ברם סבור, כי אישור תביעות ייצוגיות רק בגין "הפסדים קטנים", נמצא
בסתירה לתכלית שבבסיס עקרון התביעה הייצוגית; לדבריו, בשוקי ההון
בישראל ובעולם מנסים כבר שניםלעודד ולתמרץ תובעים שנזקם גדול, ליזום
ולנהל תביעות ייצוגיות. בחוק האמריקאי, מדגיש ברם, קיימת חזקה לפיה
התובע "שהפסיד הכי הרבה" (לעתים אף מיליוני דולרים), דווקא הוא הראוי
להיות תובע מייצג.



לבעל מניות שהפסיד 30 אלף שקלים, מוסיף ברם, לא כדאי לנהל הליכים
משפטיים אישיים נגד 16 נתבעים, משום שברור שההוצאות המשפטיות שלו,
בהליך אישי, יעלו בהרבה על נזקו. כמו כן, אם כל בעלי המניות יגישו
תביעות אישיות דומות, הם יגרמו הוצאות כבדות ומיותרות לנתבעים,
שימצאו עצמם מתגוננים מפני מבול של תביעות משפטיות.



* הנימוק השני להחלטת השופטת ברון, לדברי ברם, הוא כי הנזק לבעלי
המניות אינו משותף; השופטת ברון קבעה כי העובדה שהנזק בפועל של בעלי
המניות אינו זהה (עקב אחזקת מספר מניות שונה, ורכישת המניות במחירים
שונים), ולכן לא ניתן לקבוע כי מדובר ב"נזק משותף" לצורך הגשת תביעה
ייצוגית.



אלא שלדברי ברם, המסקנה שאליה הגיעה השופטת ברון אינה נכונה, מכיוון
שמחירי ניירות הערך בבורסה משתנים בכל יום, ולכן באופן טבעי יהיה
הנזק לבעלי מניות, כתוצאה מהפרת חובות של חברה ונושאי משרה בה, שונה.
עובדה זו לא מפריעה לבתי משפט בישראל ובעולם להעריך את הנזק שנגרם
למחזיק המנייה כדבר שבשגרה. החישוב המדויק של הנזק לכל בעל מניות
נערך בשלב שלאחר אישור התביעה כייצוגית.



ערך נורמטיווי



* הנימוק השלישי להחלטת השופטת, לדברי ברם, הוא החלטתה להסתפק
בחקירה שינהלו המנהלים המיוחדים של הבנק למסחר, כסעד חילופי לפיצוי
בעלי המניות בהליך תביעה ייצוגית; אלא שלטענת ברם, נימוק זה מסלק
לגמרי את הערך ההרתעתי של האכיפה האזרחית בהקשר של דיני ניירות ערך.



בית המשפט העליון, מדגיש ברם, כמו בתי משפט אחרים בעולם, קבע בעבר
במספר מקרים רב, כי לתביעה הייצוגית האזרחית יש ערך נורמטיווי רב
חשיבות: היא מגנה על האינטרס הציבורי באכיפת החוק; מאפשרת לפצות את
הנפגעים האמיתיים מקרב הציבור הרחב, ובדרך זו משיגה את מטרתם האמיתית
והעיקרית של דיני ניירות הערך - בניית אמון ציבורי בפעולתו התקינה של
שוק ההון.



החלטת השופטת ברון, לעומת זאת, תוביל לכך שבעלי המניות של הבנק כלל לא
יפוצו, שהרי הליכי החקירה של המנהל המורשה, מטבעם, אורכים זמן רב,
והסנקציות שהוא יכול לקבוע אינן נוגעות לציבור בעלי המניות של הבנק.
בהחלטתה, מוסיף ברם, השופטת כלל לא מבחינה בין שני "סוגי נפגעים":
פיצוי "סוג נפגעים" אחד (הלקוחות) לא צריך ולא יכול לשמש תחליף
לפיצוי "סוג נפגעים" אחר (בעלי המניות).



* הנימוק הרביעי להחלטת השופטת, לדברי ברם, הוא כי לתובע לא נגרם
נזק; השופטת קבעה בהחלטתה, כי לתובע לא נגרם נזק משום שלא ברור בכמה
כסף רכש את מניות הבנק. ואולם לדברי ברם, בשלב אישור התביעה
כייצוגית, על התובע להוכיח כי אם נושאי המשרה היו ממלאים את חובתם
כראוי, הבנק לא היה קורס, ולו לכאורה. אם עשה כן, הרי שהוכיח את
נזקו, נכון לשלב אישור התביעה.



* הנימוק החמישי להחלטת השופטת, לדברי ברם, היה כי התובע לא הוכיח
קשר סיבתי בין הפרות החובה של הנתבעים כלפיו כמחזיק מניות הבנק
למסחר, לבין הנזק שהוא טוען שנגרם לו.



לדברי ברם, יש כמה מבחנים, המעוגנים בפסיקות בתי משפט בעבר בישראל
ובעולם, להוכחת קשר סיבתי בין הפרת חובות מצד חברה ציבורית ונושאי
משרה, לבין נזק שנגרם לבעל מניות - אלא שאף אחד מהם לא יושם על ידי
השופטת ברון במקרה האמור.



מבחן ה"קשר הישיר", למשל, הוא המבחן החמור ביותר מבחינת התובע: אז
עליו להוכיח כי, בנסיבות המקרה, אם נושאי משרה בבנק היו ממלאים את
חובתם כנדרש, המעילה האמורה לא היתה מתרחשת, או היתה מתגלה בשלב
מוקדם יותר, ואז לא היה הבנק נסגר.



* הנימוק הששי להחלטת השופטת ברון, לדברי ברם, היה הצורך בהוכחת אשמה
נפרדת לכל אחד מהנתבעים; השופטת קבעה בה