תביעה נגד דאו ג'ונס: חשפניות ואלכוהול נרשמו על חשבון המגזין "בארונ'ס"

איש מכירות שפוטר משורות חברת דאו ג'ונס, המו"לית של "וול סטריט ג'ורנל" ו"בארונ'ס", תובע את דאו ג'ונס. נציג המכירות, פטריק אלוקו, טוען כי טובות הנאה שקיבלו אנשי מכירות של העיתונים, כולל בילוי עם חשפניות ומשקאות אלכוהוליים, מומנו בחשבון הוצאות שנועד לצורך משיכת לקוחות מפרסמים ולא לצרכיהם הפרטיים.

בחודש שעבר הודתה דאו ג'ונס בתגובה לתביעה שאכן התירה לנציגי פרסום של "בארונ'ס" לבקר במועדוני שפנות ומסעדות, וכי אלוקו הורשה להתיר לעובדיו לרכוש על חשבון החברה אלכוהול למסיבות במשרדי "בארונ'ס", ובמקרה אחד אף לשכור שירותי רקדנית אקזוטית למסיבה כזו.

לפי טענת התובע היה הנוהג מקובל במהלך שנות ה-90, ורק ב-2000 סגרה דאו ג'ונס את ברז הבזבוזים, ובתוך כך פיטרה אותו בתור שעיר לעזאזל. דאו ג'ונס טוענת כי אלוקו פוטר לאחר שרשם הוצאות בלתי מותרות בכרטיס האשראי שניפקה לו החברה. אלוקו, לדברי דאו ג'ונס, רכש כרטיסי תיאטרון בשווי 38 אלף דולר בשנתיים שלפני השעייתו.

אלוקו, מצדו, טוען כי מנהליו ב"בארונ'ס" - אריק סיפליק וגארי הולנד - הורו לו לבצע את ההונאה בחשבון ההוצאות שלו, וכי אין עליו להיענש על ששעה להוראותיהם. לדבריו כל הוצאה שרשם אושרה על ידי המנהלים.

אלוקו נדרש להוכיח בתביעה כי הנוהגים הפסולים בחברה לא התמקדו בו, אלא אכן חילחלו במורד השורות והיו למעשה מדיניות החברה. לצידו הוא גייס איש יחסי ציבור, ואת עורך הדין דומיניק ברברה, שהתמחה בשערוריות אחרות.

במוקד הפרשייה נמצא שמה הטוב של אחת מחברות ההוצאה לאור המכובדות בארה"ב. דאו ג'ונס היא חברה בורסאית, אשר העיתונים הפיננסיים המובילים שלה - ה"ג'ורנל" ו"בארונ'ס" - מתמקדים בחשיפת שערוריות פיננסיות ומשפטיות, וידועים בגישתם השמרנית.

ההאשמה העיקרית נגד הנהלת "בארונ'ס" נוגעת לניצול לרעה שיטתי של חשבון ההוצאות של אנשי המכירות. אלוקו עצמו, לעתים יחד עם הממונים הישירים שלו, נהג לצאת לארוחות צהריים "ספוגות אלכוהול", ובהוראת סיפליק היה רושם אותה כהוצאה של נציגי המכירות של העיתון - כחלק ממאגר הוצאות כולל של אנשי המכירות של העיתון. הוצאות אלו שויכו לחשבונות של לקוחות מסוימים שפירסמו בעיתון.

הוצאות על ארוחות, משקאות ובידור מסוגים שונים נחשבות לפריט לגיטימי עבור אנשי מכירות בתחום הפרסום, אולם אלוקו טוען כי עובדי "בארונ'ס" המציאו לקוחות מדומים כדי לקבל החזרים על ההוצאות הפרטיות שלהן, שלא היו קשורות כלל וכלל ללקוחות. לדבריו הוציאה דאו ג'ונס 150-200 אלף דולר בשנה על הוצאות שכאלו. עד שלא הותקנה מערכת למעקב מקוון אחר הוצאות העובדים, לא יכלה החברה להתחקות אחר כל סעיפי ההוצאות של עובדיה.

כאמור, דאו ג'ונס הודתה כי אכן רשמה הוצאות על בידור לעובדים בתור הוצאות לאירוח לקוחות. מקורות בחברה אמרו כי אלוקו שימש כרכז ההוצאות הנלוזות, ולעתים קיבל מקדמות במזומן על חשבון כרטיס האשראי שלו, שחשבונו שולם על ידי דאו ג'ונס.

סופה של החגיגה של אלוקו וחבריו הגיע כאשר אלוקו צבר חשבונות יקרים בהרבה מאשר תשלום לחשפניות במועדון. הוא החל לרשום הוצאות על כרטיסי תיאטרון יקרים על חשבון החברה. בנקודה זו, טוענת דאו ג'ונס בתגובה לתביעתו של אלוקו, החל אלוקו לזייף קבלות ולשכפל אותן כדי לקבל החזרים גדולים מהוצאותיו. לדברי החברה חייב אלוקו את חשבון ההוצאות שלו גם על מצרכי מכולת שרכש לביתו.

מנהל חדש שהגיע ל"בארונ'ס" ב-2000, במקביל להתקנתה של מערכת חשבונאות מקוונת, מצא כי חשבון ההוצאות של אלוקו היה מופרז וגדול לאין שיעור משל עמיתיו. באותה שנה רשם אלוקו הוצאות של 116 אלף דולר, למרות שהיה מוגבל להוצאות שנתיות של 25 אלף דולר. בדצמבר 2000 זומן אלוקו למשרדי מנהליו.

אלוקו טוען כי אמר לממונים שהם עצמם אישרו את ההוצאות, אך בתגובה ביקשו הממומנים את התפטרותו, ומשסרב פיטרו אותו. דאו ג'ונס טענה כי אלוקו אמר כי יש בידיו הוכחות לאישור ההוצאות, אך לא יכול היה להמציאן לידי המנהלים. לדברי החברה פוטר משלא התייצב לפגישה בינואר 2001.