חצי הכוס המלאה של המצוקה החברתית המתגברת היא ההתנדבות האזרחית ההולכת ומתרחבת. הרשויות בישראל, ובראשן הממשלה, לא יוצרות רק את המצוקה אלא גם את הוואקום שאותו ממלאים עמותות, מתנדבים וסתם אנשים טובים, שחשים צורך להושיט יד לפושטי היד.
קצת מפתיע למצוא בין המתנדבים גם עורכי דין שנחלצים לסייע, ועוד בתקופה שנחשבת קשה מבחינת תעסוקה ופרנסה. עורכי הדין מאופיינים בדרך כלל כציבור ציני ואופורטוניסטי, שלא נוהג להטות אוזן לפני שהוא מפעיל את מונה שכר הטרחה. ההפתעה הגדולה יותר היא למצוא סוף סוף את לשכת עורכי הדין מתגייסת לנושא הסיוע המשפטי למעוטי יכולת, וזאת לאחר הריון לא קל, שכמעט הסתיים בהפלה. ראש הלשכה, ד"ר שלמה כהן, שדחף את הנושא, הצליח להתגבר על מאמצי הטרפוד בתוך הלשכה ולהרים את פרויקט הפרו-בונו (פירוש הביטוי "פרו-בונו פובליקו" - לטובת הציבור) של הלשכה, שאמור לצאת לדרך בתחילת דצמבר לאחר כמה חודשי הרצה, שבמהלכם טופלו כבר מאות פונים.
בימים אלה מתגבשת סופית התוכנית, שזכתה לשם "שכר מצווה". בראשה עומד
עו"ד יגאל ארנון, שגויס למשימה בידי כהן. "כהן פנה אלי ואני אזכור לו
את זה לטובה כל חיי, הוא עשה לי טובה גדולה מאוד", אומר ארנון, שנראה
מאושר מהמטלה שנטל על עצמו. ארנון מודע לספק הציני שמעוררת
התגייסותו. מדובר בעו"ד שהוא סמל ומותג להצלחה, לעוצמה, לקליינטורה
העשירה והחזקה ביותר, שעומד בראש משרד משגשג שמעסיק 74 עורכי דין בתל
אביב ובירושלים. האם הסיוע לחלשים ממלא כאן איזה צורך תדמיתי? "אנחנו
אגואיסטים", הוא משיב, "וזה נותן לנו סיפוק רב. אנחנו עוזרים לאדם
שפונה אלינו, אנחנו עוזרים לתדמית המקצועית, ואנחנו עוזרים גם
לעצמנו".
למה לקח ללשכה כל כך הרבה שנים? סיבה אפשרית אחת היא תפישתה של הלשכה
את עצמה כגילדה מקצועית, הנטולה כל מחויבות ציבורית. ראשי הלשכה עד
כה ראו את תפקידם בעיקר בדאגה לחברים ולא לחברה. בהתאם לגישה זו
נוטים עדיין רבים מפעילי הלשכה להתמקד בצרותיהם ולהתבכיין עד כמה הם
דפוקים. סיבה שנייה - רבים רואים בפרו-בונו כנוגד את חוקי לשכת עורכי
הדין בכך שהוא מקפח את פרנסת החברים.
ואכן, האופוזיציה בלשכה הצליחה לעכב את הפרויקט בכמה חודשים. והיא
עדיין מנסה: רק לאחרונה עלתה במועצת הלשכה הצעה לבטל את המימון
לפרויקט. כהן ואנשיו הדפו את המאמץ, אבל מהתקציב המוצע,900 אלף שקל
לשנה, נגרעה כמעט מחציתו, והמימון הועמד לבסוף על 500 אלף שקל. בנוסף
לטעם הפוליטי - לטרפד עוד יוזמה של כהן - מצוי כאמור גם הטעם
הענייני, הנוגע לפרנסת עורכי הדין. ארנון סותר טיעון זה: "שיכנענו
אותם שאין קשר. מדובר באוכלוסייה שממילא לא תגיע לעורכי דין ובוודאי
לא תשלם להם. יתרה מזו, ככל שיתרחב הסיוע תהיה יותר פרנסה לעורכי דין
- בעיקר דרך הסיוע המשפטי הממלכתי, שאליו נפנה נזקקים שיופנו לעורכי
דין שייהנו מהתקציבים הממלכתיים". הסיוע האזרחי, צריך להדגיש, ניתן
לתובעים-נזקקים גם במישור הפרטי (בתביעות שבין אדם לחברו) וגם במישור
הציבורי (בין האדם לרשויות השלטון).
האשפוז הכפוי נמנע
בעוד שהסנגוריה הציבורית מספקת שירות משפטי פלילי לחסרי יכולת, מספקת
לשכת הסיוע המשפטי סיוע אזרחי לנזקקים. סיוע זה, המתבצע בעיקר
באמצעות עורכי דין חיצוניים, נקלע למשבר קשה בגין חוב של כ25- מיליון
שקל לעורכי הדין. תהליך דומה עברה הסנגוריה הציבורית, שהצליחה להשתקם
לאחר ששיווקה היטב את מצוקתה בתקשורת ובצינורות הפוליטיים. לסיוע
המשפטי האזרחי אין בינתיים את אותו הכוח שיש לסיוע הפלילי ולכן המשבר
מאיים להביא לקריסתו.
אדם זכאי לסיוע משפטי אזרחי מהמדינה אם הכנסת משפחתו אינה עולה על
4,600 שקל לחודש. לשכת עורכי הדין מציעה סיוע לבעלי הכנסה גבוהה
יותר, עד 6,000 שקל לחודש. הסיוע ייעשה באמצעות תחנות שממוקמות
בקהילה, "במקומות שאנשים רגילים להגיע אליהם - במתנ"סים, ליד לשכות
הרווחה", אומר ארנון, שמאפיין את מרבית הפונים כ"מי שנבהלים ובורחים
מהמערכת המשפטית, שמפחדים ממגע עמה, שמתעלמים וזורקים לפח התראות של
ההוצאה לפועל ואחר כך מוצאים עצמם מול שוקת שבורה". הטיפול יהיה על
המקום אם מדובר במשהו פשוט כמו מכתב או מילוי טופס. לטיפול מורכב
יותר יידרש אישור של ועדה מטעם הלשכה, שתבדוק אם הפונה עומד
בקריטריונים. "לא נקפיד על קוצו של יוד", מבטיח ארנון.
לאחרונה טיפל עו"ד מטעם פרויקט הפרו-בונו בפנייתה של אשה, שאחיה הגיש
בקשה לאשפוז כפוי של האם והיא ביקשה למנוע זאת. ההתערבות הובילה
לייצוג האחות בפני הפסיכיאטר המחוזי ובשלב זה נמנע האשפוז. סוג
אופייני יותר של פניות נוגע לפינוי דיירים. ביום שישי הגיע כבר צו
פינוי למשפחה שירדה מנכסיה. התערבות משפטית של הפרו-בונו הביאה
להקפאת צו הפינוי והליך מימוש הנכס בהוצאה לפועל נדחה.
דוגמה נוספת לקשיי הנגישות למערכת המשפטית ולחוסר הרגישות שלה מביאה
עו"ד נטע זיו, מנהלת המרכז לחינוך קליני בפקולטה למשפטים באוניברסיטת
תל-אביב: מדובר בגבר בן 70, נכה על כיסא גלגלים ובאשתו בת ה73-
שמטפלת בו. הם עולים ותיקים מעיראק, שאינם קוראים עברית. זה 30 שנה
הם מתגוררים בדירה הרשומה על שם מינהל מקרקעי ישראל. מעולם לא היו
בבית משפט או הכירו עורך דין. בתחילת שנת 2000, ללא התרעה מוקדמת,
קיבל זוג הקשישים כתב תביעה בסדר דין מקוצר על אי תשלום דמי חכירה
למינהל בסך עשרות אלפי שקלים, חוב שנצבר מ1992-. כמו כל נתבע, היה
עליהם להגיש בקשת רשות להתגונן, מלווה בתצהיר וחתומה בפני עורך דין.
בלי בקשה כזו, יכול בית המשפט לקבל את התביעה בלי לבדוק את הבסיס
המהותי שלה (למשל, העובדה שבני הזוג לא קיבלו מעולם דרישה לתשלום ולא
זכור להם כל הסכם עם המינהל) והמינהל יכול לפנותם.
ללא ייעוץ משפטי לא היה לזוג סיכוי. אחיה של האשה ניסח מכתב לבית
המשפט, המגולל את גרסת הקשישים, אולם המכתב לא עמד בתנאים הפורמליים
של "בקשת רשות להתגונן". רק התערבות של משפטן מטעם התנועה למלחמה
בעוני הב
הגילדה המקצועית החליטה להפסיק להתעניין רק בעצמה
משה גורלי
27.11.2002 / 11:10