פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה מוצרי החלב מתייקרים? כי הממשלה מסרבת לשחרר את השוק

      שר האוצר מסרב להעלות את מחירי מוצרי החלב שבפיקוח. התוצאה: חברות החלב עתרו לבג"ץ והעלו מחירים של מוצרים שאינם בפיקוח. הסוף ידוע: מחירי כל המוצרים יעלו

      גבינת קוטג' (עומר מירון)
      מוצרי חלב (צילום: עומר מירון)

      אם למישהו עוד היה ספק שפיקוח ממשלתי יכול ליצור בלגן, הוא צריך רק להסתכל על מה שקורה כיום בענף החלב. מבין כל הענפים בישראל, ענף החלב הוא כנראה זה שבו יש הכי הרבה פיקוח: יש פיקוח גם על מי מייצר חלב, גם על כמה חלב מייצר כל אחד, גם על כמה יקבלו היצרנים תמורת החלב. יש פיקוח גם על חלק מהמוצרים שנמכרים לצרכנים.

      בקיצור, כמעט בכל שלב של השרשרת נדרשת חתימה של פקידים ממשלתיים לפני שיש שינוי במחירים, כך שהמחירים לא נקבעים לפי ביקוש והיצע, אלא לפי חישובים שמבצעים פקידי ממשלה. במשך שנים השיטה הזאת עבדה: היה מונופול שששלט בייצור החלב (מועצת החלב), היה מונופול ששלט בייצור מוצרי הבסיס (תנובה), היתה ממשלה שקבעה את המחירים על בסיס אומדני עלויות שסיפקו שני המונופולים הללו, והיו צרכנים ששילמו את המחיר.

      לפני קצת יותר מ- 10 שנים, משרד האוצר הבין שבאמת יש יותר מדי פיקוח והחליט שהגיע הזמן לשחרר קצת. רק שכנהוג במדינת ישראל, עשו את הדברים בצורה שהיא אפילו לא חצי עבודה: אמנם ביטלו את הפיקוח על המחירים של רוב מוצרי החלב, אבל השאירו גם את המונופול על ייצור החלב, וגם את המונופול שייצר את מוצרי הבסיס.

      אחרי שהצרכנים הבינו ב-2011 שיש משהו לא בסדר בשיטה שבה המחיר של קוטג' מזנק במשך חמש שנים בכ-9% בשנה, הגיעה מחאת הקוטג'. בתרשים 1 אפשר לראות את העלייה המהירה במחיר של הקוטג' אחרי שביטלו את הפיקוח עליו ב-2006, ואת הירידה החדה שהגיעה בעקבות המחאה ב-2011. אפשר גם לראות שאחרי הירידה החדה הגיעה תקופה שבה המחירים חזרו לעלות, גם אם לא באותה מהירות כמו לפני המחאה. ואז, כתוצאה מירידה במחירי המספוא בעולם שהביאו לירידה במחיר החלב הגולמי, הם שבו לרדת.

      עליות וירידות במחירי קוטג' (יח"צ , הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)
      מחיר הקוטג' (מקור: למ"ס)

      אבל מאז 2017 יש שוב עליה במחיר המספוא בעולם, ובתחילת החודש הממשלה החליטה על עלייה במחיר שמשלמות המחלבות לחלבנים. במקביל, הוועדה שקובעת את המחירים של מוצרים בפיקוח החליטה שיש להעלות גם את המחירים של מוצרי החלב שעדיין בפיקוח: חלב בשקית ובקרטון, גבינה לבנה 5%, גבינת עמק, ועוד מספר קטן של מוצרים נוספים.

      אבל שר האוצר הודיע שהוא מסרב לחתום על עליית מחירים של מוצרים בסיסיים. רועדת לו היד, הוא הסביר את הסירוב. כשתנובה, טרה ושטראוס שמעו את זה, הן עשו שני דברים. אחד, הן פנו לבג"ץ כדי שיכריח את שר האוצר לחתום על צו שהוצא בהמלצת הדרג המקצועי שהוא מינה. את השני אפשר לראות בתרשים 2, שמראה מה קרה למחיר של מספר מוצרי חלב בחודש יוני לעומת מאי.

      מחירי מוצרי חלב (יח"צ , הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)
      מחירי מוצרי חלב (מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)

      "יד רועדת" היא לא סיבה טובה

      המחירים של המוצרים בפיקוח (גבינה צהובה והלבן) אמנם לא השתנו, אבל המחירים של מוצרים שאינם בפיקוח, עלו, וזה לא במקרה. חתן פרס נובל, דניאל כהנאמן והקולגות שלו בחנו בעבודה מפורסמת את היחס של צרכנים לעליות מחירים. הם הגיעו למסקנה שהצרכנים תופסים עליות מחירים כמשהו "לא הוגן" אלא אם כן הם יודעים שהיתה עליה בעלויות שאינה תלויה ביצרנים.

      כך שברגע ששר האוצר סרב לחתום על הצו לעליית מחירי מוצרי החלב שבפיקוח והפך את הדיון בעליית מחירי החלב הגולמי לסוגיה שמגיעה לכותרות העיתונים, הוא נתן ליצרני החלב הזדמנות נפלאה להעלות מחירים ולהסביר את זה בכך שכולם יודעים שהיתה עליה בעלויות. כך שבסופו של דבר, בגלל ששר האוצר מתקשה לחתום על עליית המחירים של המוצרים בפיקוח, הצרכנים יצטרכו לשלם מחירים גבוהים יותר גם על המוצרים שאינם בפיקוח, והחל מאד חודש-חודשיים גם על אלו שכן. כי סביר להניח שבסופו של דבר שר האוצר יכנע ויחתום על הצו, כי כנראה שמשרד האוצר יתקשה לטעון בבג"ץ ש"ידו הרועדת" של שר האוצר היא עילה מספקת לאי חתימה על צו שהוצא על פי חוק.

      כך שאם שר האוצר חושב שמחירי החלב הם גבוהים בגלל שהשוק מתנהל באופן לא תחרותי, שיפעל לשנות את מבנה השוק. הוא אמנם עושה צעדים בכיוון, אבל הם איטיים ומאד מהוססים. כי ברור שיותר קל לדבר על ה"יד שרועדת" כשצריך להעלות מחירים מאשר לשנות את המדיניות. אבל היד הרועדת היא לא תחליף למדיניות, ומי שמשלם את המחיר הם הצרכנים.

      מצד שני, שוק החלב הוא לא המקום היחיד שבו שר האוצר מעדיף ידיים רועדות על פני מדיניות. לא מזמן הוא היה צריך לחתום על צו להעלאת מחיר הטבק בתפזורת, והחליט שהוא לא מעוניין לחתום עליו. כנראה שהסיבה לאי החתימה על הצו היתה שהשר חושב שזה לא נכון להעלות את מחיר הטבק. אבל גם במקרה הזה השר העדיף למצוא סיבה יצירתית לאי החתימה במקום להתמודד עם הצורך להחליט על המדיניות הנכונה. במקרה של הטבק בתפזורת, השר פשוט איבד את המסמך, ואין ספק שזאת סיבה טובה לא לחתום עליו.

      ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה