האסטרטגיה של הויאגרה

לפני כחודש ערך אליעזר פישמן הופעת אורח בקוליסאום שלו שבמשכן הכנסת. בלוויית פרקליטי הצמרת יעקב נאמן ורם כספי, ששכר הטרחה שלהם לבדו היה עשוי לפתור את בעיית הגימלאים, הוא ניסה למנוע את פירוק הממשלה. אנשים שהיו שם נשבעו שראו לחלולחית בעיני הטייקון. "אתם מדברים", הוא אמר, "ובינתיים הבית שלנו בוער".

הבית של פישמן הוא לא ממש הבית שלנו. לו יש את ערוץ 2, גלובס, ידיעות, הכבלים, כביש חוצה ישראל, קצת מהבנק הזה וההוא, כמה ערים קטנות פה ושם, ו"החברה הכלכלית" שהיא כנראה שם נרדף למדינת ישראל, באמצעותה ישלוט על כל המידע שיגיע אלינו, כשיגיע, דרך הפס הרחב. אבל לא איש אקסצנטרי הוא פישמן, ודאי לא כמו נירון קיסר. כשביתו שלו עולה באש, הוא לא שולף כינור, אלא דווקא מקיים באמצעות עיתון "גלובס" שברשותו את "ועידת העסקים של ישראל", מעין ועידת פסגה של בעלי הון. בלשון חמימה ואלגנטית כיין מחודרר היטב, מסביר מנשר הוועידה כי "גלובס ישתמש בכל אמצעי המדיה העומדים לרשותו" (רוב המדיה בישראל, להזכירכם) "כדי להוביל את האג'נדה הכלכלית החדשה יד ביד עם מנהלי החברות העסקיות הגדולות, הבינוניות והקטנות בישראל... כדי לשנות את סדר העדיפויות הלאומי בתחומים הכלכליים-עסקיים-חברתיים בישראל".

בספרה רב המכר "נו לוגו" טוענת נעמי קליין שמכיוון שתאגידים משתמשים באותה השפה שבה משתמשות הממשלות, ומכיוון שמכל מקום הם מנהלים את חיינו, כדאי שיסגלו לעצמם את אותה השקיפות שלה אנו מצפים מנבחרי הציבור. אבל שקיפות, כפי הנראה, לא צפוייה השנה בין כותלי דייוויד אינטרקונטיננטל. לכל היותר צפוי שם מסך עשן כדוגמת זה שאופף את המעשן מ"תיקים באפלה" ומאותה המשפחה. שוב יגיעו האשכנזים: האחים עופר ובני גאון, דב לאוטמן (דלתא גליל), לב לבייב (אפריקה ישראל), יעקוב פרי (סלקום) דן פרופר (אוסם) ישראל מקוב (טבע), שטראוס-עלית וכו' וכ'ו וכו', יאזינו יחד להרצאה בנושא "לקחים משיווק הויאגרה" (יש באמת הרצאה כזאת) ויזקפו בוהן קיסרית למעלה או למטה. באפיצות מתוקה יושלכו לחלל ביטויים כמו "תקווה" ו"צמיחה", בעוד בפועל עומדות מאה אלף משפחות להצטרף למעגל העוני. כמו ברושור לעונת האופרה, או גלויה מטוסקנה המנומנמת, מתוארת הוועידה כמערכה שתדגיש את "חצי הכוס המלאה". אבל של מי הכוס ובמה היא מלאה?

לפני די הרבה זמן הגדיר אדם ברוך במדורו את המובטל כ"אדם שמיצה את יכולתו לספק שירותים זולים לתעשיות לא מתוחכמות, ופוטר. וביום שאין הוא מסוגל עוד לרכוש את המוצרים הזולים (מגבת, עוף קפוא, אקמול) שבפס היצור שלהם הוא עצמו עבד אתמול, הוא נהדף אל מתחת לקו העוני. ואז, משם, מקו העוני, הוא שומע את המדינה קוראת לו: "אל תאבד את צלם האדם שלך! התעשת! אנחנו כבר שולחים לך עוף קפוא!".

אבל מה בנוגע לעוף הקפוא עצמו? הוא הרי נותר לבדו בבור תחתיות. שהרי מתחת לאבטלה, לעוני, לסחר בנשים, לאפרטהייד, בתחתית שרשרת המזון של השנאה בארץ נמצאת הסביבה, העניין האחרון על סדר היום של ועידת העסקים. שהרי אין בכוונת בעלי ההון להפסיק לזהם את העולם. ובסופו של דבר, כשנשב, מובטלים על נהרות השתן של עצמנו, שאותו ניאלץ לשתות ולא מסיבות הומאופטיות, ניזכר בכוס המלאה, בכינורות שהתנגנו, במה שעשינו כשהכל שקע. ואז לא את הנחלים ולא את התרבות אפשר יהיה להחזיר לאחור. כפי שתיאר זאת הפילוסוף תיאודור אדורנו: "הרעיון שעל פיו אחרי המלחמה החיים ימשיכו 'כרגיל' או אפילו שהתרבות תיבנה מחדש – כאילו שבנייה מחדש של תרבות כזו לא מהווה את שלילתה מלכתחילה – הוא אידיוטי".