בני-זוג שהפעילו מועדוני הימורים באילת, והורשעו בשלל עבירות מס, הלבנת הון ובעריכת הימורים אסורים, ישלמו מס בסך 7 מיליון שקל לרשות המסים. זאת, בגין הכנסותיהם במשך 4 שנים. כך קבע השבוע ביהמ"ש העליון, שדחה את ערעורם של בני-הזוג על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לאחר שהאחרון דחה ערעור מס שהגישו השניים.
פסק-הדין של העליון ניתן בעניינם של בני-הזוג דניאל וליאורה מלול מאילת, שהורשעו בניהול מספר מועדוני הימורים באילת, מהם הפיקו הכנסות של לפחות 10 מיליון שקל, בלי לדווח לרשויות המס. ערעורי המס של הזוג, שהגיעו אל בית-המשפט המחוזי והעליון, כוונו נגד "שומות לפי מיטב השפיטה" (שומות בלי שיהיה מידע מדויק על ההכנסות, כך שהן מבוססות על הכרעות ואומדנים), שהוציא להם פקיד שומה אילת. זאת, בקשר להכנסותיהם בשנות המס 2012-2008.
מס-הכנסה חייב את הזוג בעקבות שומות אלה לשלם מס בסך של יותר מ-7 מיליון שקל. השומה התבססה על הפעילות הכלכלית של ניהול בתי הימורים אסורים באילת על-ידי בני-הזוג, לאחר שבית-המשפט המחוזי קבע, כי הם אכן ניהלו עסקי הימורים בשנות המס הללו, הגם שהכחישו זאת לאורך כל ההליכים. בשורה התחתונה נקבע, כי יש "תשתית ראייתית מוצקה אשר לא התערערה", לכך שבני-הזוג ניהלו את המועדונים.
במקביל, התנהל נגד בני-הזוג מלול תיק פלילי, בגין אותן עובדות, שבו הם הורשעו לפני כשנה וחצי. במסגרת הרשעתם, נחשפה תעשיית ההימורים האסורים בישראל, תוך תיאורים צבעוניים של בית-המשפט - כיצד נוהלו מועדוני הימורים במוקדי תיירות, איך הולבנו רווחים בהיקף מיליוני שקלים, כיצד נעשה שימוש במזומן בלבד; ואיך נרשם העסק על-שם "קופים" (אנשים המתחזים לבעלי העסק).
כל זאת, כדי להתחמק מהמשטרה, ואף ניסיון לשחד קצין משטרה בתמורה להתרעה לפני פשיטות שלה. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את הזוג בשלל עבירות מס, הלבנת הון ועריכת הימורים אסורים.
משחקי ההימורים הניבו 10 מ' ש'
ראשית הפרשה בשנת 2003, אז החל דניאל מלול לנהל מועדוני הימורים. בין 2003-2012 הוא ניהל, בין היתר, את מועדון ה"סילבר סטאר אילת" ומועדונים בחנויות ב"מרכז שלום" ו"במרכז תיירות" אילת. את הכספים שהרוויח במועדונים, הלבין.
הטיפול בכספים שנצברו הופקד בידי רעייתו, ליאורה. זו ניהלה את חשבונות הבנק של הזוג, הפקידה את כספי ההימורים, ודאגה לתשלום ההוצאות בגין עסקי ההימורים, ובהן דמי שכירות, חשבונות חשמל ועוד.
בין היתר ניהלו השניים במועדונים שבבעלותם משחקי הימורים, באמצעות מכונות משחק, שבהם עשויים המשתתפים לזכות בכסף, לפי תוצאות המשחקים, שתלויות יותר בגורל-מזל מאשר בהבנה או ביכולת. השניים החזיקו מכונות הימורים וציוד נוסף, והעסיקו עובדים שונים שתפעלו באופן שוטף את מועדוני ההימורים, תוך מתן דיווחים שוטפים לדניאל מלול, ופועלים בהתאם להנחיות הזוג.
בנוסף, בני-הזוג העסיקו אנשים שתפקידם היה ליטול אחריות על המועדון ולטעון, כי העסק נמצא בבעלותם (אנשים המכונים "קופים"). בחלק מהמקרים אף דאגו בני-הזוג לפתוח תיק במס-הכנסה על-שם אותם אנשים, כדי לחזק את התחזותם לבעלי המועדון.
על-פי הכרעת הדין, ההכנסות מהמועדונים היו יפות. כתוצאה מניהול ומהפעלת המקומות למשחקים האסורים, וכן ארגון המשחקים האסורים, הפיקו בני-הזוג רכוש והכנסות בסכום של לפחות 10 מיליון שקל.
טענו שהשומה אינה שומת אמת
בעניין הערעור יצוין, כי בני-הזוג הגיעו אל בית-המשפט העליון דווקא בהליך האזרחי ולא הפלילי. זאת, כאשר במקביל להרשעתם, קבע ביהמ"ש המחוזי כי עליהם לשלם את המס שדרש מהם פקיד שומה אילת, בגין הכנסותיהם מפעילותם הפלילית האמורה.
בערעור שהגישו לביהמ"ש העליון על הכרעה זו, חזרו בני-הזוג על טענות ההגנה שהעלו בפרשה הפלילית והאזרחית, שלפיהן מעולם לא ניהלו בתי הימורים. כמו כן, הם הוסיפו וטענו, כי מכל מקום השומה שהוציא פקיד שומה אילת אינה "שומת אמת". בנוסף, נטען, כי חרף הרשעתם בדין פלילי, אין המדובר בהכרעת דין סופית, וכי בדעתם לערער עליה.
שופטי העליון - דוד מינץ, ניל הנדל ויעל וילנר - דחו את הערעור, וקבעו כי הרשעתם של בני-הזוג מלול או זיכויים במשפט הפלילי, בסופו של יום, אינה מעלים או מורידים או רלבנטיים לעניין העלמת המס. זאת, נקבע, בין היתר, בשים לב לכך שבית-המשפט המחוזי לא השתית את ממצאיו על הכרעת הדין הפלילית.
בני-הזוג אף חויבו בתשלום הוצאות משפט לרשות המסים, בסך של 30 אלף שקל.