פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עולי שנות ה-90 פורשים לגמלאות מהתעשייה - מי ימלא את הבור?

      בשנים הקרובות יצאו לפנסיה עשרות אלפים מהעולים שהגיעו מברית-המועצות לישראל בשנות ה-90. ההכשרות שמקדמת המדינה בתחום אינן ממלאות את הבור שנוצר, ובשטח מי שרוצה לגייס עובדים צריך לפעול בצורה אקטיבית ולהקים מערך הכשרה עצמאי

      פועל בריתוך ברזל (ShutterStock)
      תעשייה (צילום: shutterstock)

      "כשעליתי לארץ מברית-המועצות ב-1973 התקבלתי לעבודה כטכנאי מכונות, אבל לא ידעתי מילה עברית", מספר יעקב לט (79), "אז בבוקר למדתי עברית באולפן ובלילות עבדתי כמסגר. אחרי תקופת האולפן עבדתי כטכנאי ומאז 1977 ועד היום אני מנהל את מחלקת התכנון וייצור הכלים". כן, זו לא טעות. לט עדיין עובד כמנהל מחלקה במנועי בית שמש למרות גילו המופלג. הוא ממשיך בעבודה בהתאם לרצון של שני הצדדים: במפעל זקוקים למומחיות שלו והוא עצמו אינו רואה את עצמו נח ומשתעמם בבית, אף שיש לו משפחה: אישה, שתי בנות וחמישה נכדים.

      לט הוא מה שקרוי בעגה של התעשיינים: "מאיסטר" - בעל מומחיות ספציפית וייחודית שקשה למעסיקים לוותר עליה. כמוהו עובדים ברחבי הארץ רבים מעולי בריה"מ לשעבר, שעלו בשנות ה-70 וה-90 של המאה הקודמת ושעליהם נשענה במידה רבה התעשייה המסורתית מאז ועד היום. אלא שבעשור האחרון הם יוצאים לפנסיה ומותירים חלל רב אחריהם, בדיוק כמו הרופאים שהגיעו מהעליות המבורכות ההן, ועם פרישתם הותירו מחסור עצום בתחומים רפואיים שונים.

      "יש מחלקות במפעלים ברחבי הארץ, שעובדים לא יכולים להיכנס אליהן אם הם לא יודעים רוסית. אם את נכנסת באקראי ל-20 חברות תעשייה מתל-אביב דרומה ומבקשת לדבר עם מחלקת התחזוקה, 95% מהעובדים הם דור ראשון לעלייה מרוסיה, ואולי-אולי יש כמה שהם דור שני", אומר שמואל דונרשטיין, הבעלים של רב-בריח.

      דונרשטיין יודע על מה הוא מדבר. לרב-בריח יש שישה מפעלים בישראל, אחד מהם מייצר מכונות לתחום הנעילה בייצור רובוטי ומתוחכם. מתוך 21 העובדים במפעל - פועלי רצפת ייצור ומהנדסים - 17 הם עולים מבריה"מ לשעבר שעלו ארצה לפני כמעט 30 שנה. שליש מהם יצאו לגמלאות בשנתיים-שלוש הקרובות.

      הנתון במפעל של דונרשטיין תואם את נתוני משרד העבודה שמוסרים בהתאחדות התעשיינים: בין השנים 2017 ל-2026 צפויים לפרוש מהתעשייה 74 אלף עובדים - ויותר משליש מהם הם עולי בריה"מ לשעבר. חלק מהעובדים כבר היו אמורים לפרוש, אבל בגלל המחסור הענק של העובדים בתעשייה, בעלי המפעלים שכנעו אותם להישאר, בעיקר את ה"מאיסטרים".

      אבל להעסקת העובדים האלה יש מחיר: התפוקה היחסית נמוכה שלהם - שבכל זאת שונה מזו של עובדים צעירים יותר; וגם משום שהתעשייה המסורתית מתחדשת חדשות לבקרים, הטכנולוגיות החדשות משתנות במהירות ויש צורך להכשיר מדי פעם גם את העובדים הקיימים.

      העלייה מבריה"מ מילאה את הוואקום

      לעובדים שהוכשרו במדינות בריה"מ לשעבר היה ידע שלא יסולא בפז עבור התעשייה הישראלית בכלל והתעשייה הביטחונית בפרט. הם עבדו בתעשיית הנשק הגדולה של בריה"מ, והיו מיומנים גם בייצור חלקים לטנקים ולמטוסים. "הגיעו אנשים עם יכולת טכנית, מהנדסים, שבצוק העתים הפכו לחרטים וכרסמים (מפעילי CNC, דב"ג). קיבלנו עלייה מאוד מלומדת וטכנולוגית, בעיקר במקצועות הבסיסיים: חשמל, מכניקה ואלקטרוניקה. זו מתנה ענקית שמדינה רק יכולה לחלום לקבל", אומר דונרשטיין.

      "כשמגיע אליי מישהו לראיון עבודה, אני מחפש ניסיון", אומר מנחם בלכר, הבעלים של אופק עיבוד שבבי, מפעל המייצר חלקים עבור התעשיות הביטחוניות כמו אלביט, רפאל והתעשייה האווירית, וגם מייצא לחו"ל. "המכונות היום בטכנולוגיה מאוד גבוהה, אבל אנשים שיש להם את הבסיס של ה-CNC, כרסום וחריטה, אין להם בעיה להפעיל את המכונה. מי שיש לו כישורי המתמטיקה והתכנות - תוך יומיים יתפעל את המכונה החדשה ולאנשים שהגיעו מבריה"מ יש את הבסיס הזה", הוא מספר.

      על המחסור בעובדים לתעשייה זועקים בהתאחדות התעשיינים כבר כעשור, והוא קיים לדבריהם בכל הדרגים: החל ממהנדסים, הנדסאים וטכנאים ועד לעובדי רצפת ייצור בתחומים שונים. בהתאחדות מדברים על העוול שנעשה לתעשייה עם ביטול בתי הספר המקצועיים, שסיפקו עובדים לתעשייה בשנות ה60 וה70. אולם בזכות העלייה המבורכת בשנות ה-90 של המאה הקודמת, התמלא הוואקום שנותר בתעשייה, והרדים את הצורך בהכשרת עובדים חדשים. "מדינת ישראל נרדמה בשמירה", אומר דונרשטיין, "היה לה נוח לשנות סדרי עדיפות, מבלי לראות את המחר".

      יציאה לגמלאות מענפי התעשייה של עולי שנות ה-90 (גלובס)
      יציאה לגמלאות מענפי התעשייה של עולי שנות ה-90

      איך ממלאים את המחסור

      לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בכל זמן נתון חסרים כ-2,500 הנדסאים במשק, ואילו לפי נתוני משרד העבודה המשק זקוק ל-402 חרטים ומעבדי שבבים (4.1% מסך בעלי המקצוע), ל-1,511 מסגרים (8.1%); ל-600 מנתחי הבטחת איכות (5.4%); ל-1,422 חשמלאים מעשיים (14.7%); ול-809 רתכים (15.9%). הנתונים, אגב, נכונים ל-2016, כך שניתן לתאר כי המחסור רק מחריף מאז.

      המחלוקת היא לא על המחסור, אלא על הדרכים למלא אותו. כיום הכשרה של עובדים מבוגרים לתעשייה ברובה נמצאת במשרד העבודה, האחראי על המכללות הטכנולוגיות באמצעות המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית (מה"ט). המכון נמצא בראשות תאיר איפרגן, שהוא הרגולטור שאחראי על 61 מכללות טכנולוגיות בארץ שמכשירות הנדסאים וטכנאים. את עובדי רצפת הייצור מכשיר האגף להכשרה מקצועית במשרד, בראשות שולי אייל, האחראי ל-470 מקצועות במדינת ישראל, בהם גם עובדי מתכת, עובדי עץ ועובדי ייצור למיניהם. המהנדסים לומדים באוניברסיטאות ובחלק מהמכללות הטכנולוגיות.

      בתחום הנוער, משרד החינוך אחראי ל-150 אלף תלמידים בחינוך המקצועי והאגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה אחראי ל-11 אלף תלמידים נוספים. כאן מתחילות וההאשמות ההדדיות בין התאחדות התעשיינים לאגף ההכשרה המקצועית במשרד העבודה. לטענת ההתאחדות, הרעה החולה היא ההוצאה של תחום החינוך הטכנולוגי בעבר ממשרד החינוך.

      "המעשה של מדינת ישראל הוא להדביק את הנזק שנוצר ב-25-30 השנים האחרונות שבהן ילד נורמטיבי או הורה חשב רק על בחינת בגרות ולא על חינוך טכנולוגי, בין השאר בגלל הדימוי שנוצר מהוצאת החינוך הטכנולוגי ממשרד החינוך", אומר דונרשטיין, "אם מישהו מאמין שאמא יהודייה או לא יהודייה תרצה שהבן שלה יסיים 14 שנות לימוד ויתמחה כהנדסאי או טכנאי ויסכים ללמוד שלא במסגרת משרד החינוך אלא משרד הרווחה והעבודה, הוא זורה חול בעיניים של כולם".

      לדברי נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, "בוגרי משרד העבודה לא נחשבים בעיניי ככוח עבודה ברמה גבוהה. לאורך השנים משרד החינוך פלט ילדים מבתי הספר התיכוניים שלא היה להם סיכוי לסיים טוב. משרד העבודה עשה מעשה ברוך, הוציא ילדים מהרחוב, אבל לחשוב שזה כוח האדם הטכנולוגי שלנו זה מצחיק. זו חובה של המערכת לטפל גם בילדים חלשים וגם בילדים מצטיינים ואנחנו צריכים מכל מיני רמות, אבל זה עוול לילדים. תחשבי על ילד שגומר עם תעודה של משרד העבודה והרווחה במקום של משרד החינוך. יש לו תקרת זכוכית מעל הראש והוא גומר כאזרח סוג ב'. הוא לא יכול לעשות עם זה כלום".

      הטענות האלה מרגיזות מאוד את שולי אייל. "אין חינוך מקצועי במשרד החינוך. כל מי שאומר אחרת, משקר. מה מונע ממשרד החינוך לפתוח בתי ספר תעשייתיים, צמודי מפעל? מעולם הם לא פתחו אחד. אין להם הסמכות מקצועיות. מי נראה לך צריך להוביל הסמכה מקצועית? מי שמכשיר את כל המבוגרים בישראל, או הגוף השני שמעולם לא עשה שולחן עגול עם תעשיינים, ולא יודע מה דרישות התעשייה?

      "התאחדות התעשיינים זה לא תעשייה כי הם מבינים בהכשרה מקצועית בערך כמו שאני מבין בקולינריה, וזה לא הרבה. יש לי 11 אלף תלמידים בבתי הספר. משרד החינוך מתהדר ומפרסם בכל הזדמנות שיש לו 150 אלף תלמידים בחינוך הטכנולוגי. אם הנתון הזה נכון, לא הייתה צריכה להיות בעיה בכלל בתעשייה. כל התעשייה המסורתית בישראל היא 400 אלף עובדים".

      מה שונה בהסמכות בין שני הגופים?

      "בנוער יש לי 64 בתי ספר שמלמדים מקצוע אמיתי. כל תלמיד יוצא עם הסמכה מקצועית - תעודה ישראלית עם הסכמה בינלאומית. תלמיד שיוצא מהחינוך הטכנולוגי לא יוצא עם הסמכה וגם הצבא לא מקבל אותו בלי קורס. זאת, בניגוד לתלמידים שלנו שאם הם לא קרביים הם עובדים בצבא במקצוע, מהיום הראשון".

      בהתאחדות טוענים שאתה מקבל את כל התלמידים החלשים.

      "התלמידים שהגיעו אליי, שכולם היו תלמידים במשרד החינוך, הגיעו מרצונם. משרד החינוך לא מפנה אליי תלמידים, הוא מחרים אותנו. רובם לא בנויים לפדגוגיה גרועה של 35 ילדים בכיתה. הם באים אלינו, ולומדים בכיתות קטנות את מקצועות הליבה: מתמטיקה, אנגלית, עברית, אזרחות וקצת היסטוריה. ביתר הזמן הם לומדים מקצוע. המודל שלנו רווח במדינות ה-OECD ב-13% מהחינוך, ובגרמניה ב-50%: חינוך דואלי - לימודים לצד עבודה בשכר. במשרד החינוך לא לומדים את זה".

      אז עוד פעם מסלילים את החלשים להיות הפועלים השחורים?

      "אנשים שבויים עדיין בשנות ה-70 כשהייתה הסללה. אנחנו לא בעולם הזה. ההשקעה אצלי בכל תלמיד היא למעלה מכפול מבתלמיד במקיף. המדינה משקיעה המון כסף בבתי ספר מקצועיים. אם המדינה הייתה רוצה לחסוך כסף היא הייתה סוגרת לי את כל בתי הספר המקצועיים. זה היה חוסך למדינה חצי מיליארד שקל".

      מנכ"ל מנועי בית שמש פתח כיתת לימוד במפעל

      כל המרואיינים לכתבה הזכירו את מילת הקסם גרמניה כמודל המושלם לחינוך מקצועי. בגרמניה מחצית מהתלמידים לומדים בבתי הספר המקצועיים, המצויים בתוך מפעלי הענק של המדינה. בגיל 22, אחרי שבע שנים של עבודה משולבת בלימודים הם כבר מומחים, מובטחת להם עבודה לשנים רבות קדימה, ששכר נאה בצידה וכבוד מקצועי.

      לדברי אייל, מדינת ישראל היא לא מדינה תעשייתית ולא צריכה 50% חינוך מקצועי. גם יכולת ההכשרה במפעל מוגבלת למדי, משום שאין כאן מפעלי ענק וכל מפעל מעסיק מגוון רחב של עובדים. ההכשרה המפעלית מיושמת במסגרת מה"ט, במודל "עתידאים" - כיתות ייעודיות להכשרת עובדים למפעלים, שאפילו אם יש תחרות ביניהם, הם מאחדים משאבים כדי להכשיר עובדים במסלול מואץ שבסופו המעסיק מחויב להשמה שלהם. במסלול זה מקבלים 90% מהסטודנטים דיפלומה, בניגוד לממוצע של לימודים במכללה שעומד על 55% בלבד.

      לדברי אייל, תעשיינים שרוצים להשיג עובדים צריכים לפעול לכך בצורה אקטיבית, כפי שעשה מנכ"ל מפעל מנועי בית שמש, רם דרורי, שהגיע למפעל לפני שנתיים בלבד. הוא הבין די מהר שצוואר הבקבוק שלו הוא המשאב האנושי. גם במנועי בית שמש, המעסיק בסך הכול 1,050 עובדים, כחמישית עד רבע מהעובדים הם יוצאי בריה"מ והוא מעסיק אפילו עובד בן 80, ועובדים בני יותר מ-70. מאחר שהמפעל עובד בתחום הנמצא בצמיחה גדולה - 4% בשנה - וצבר ההזמנות שלו עומד על יותר ממיליארד שקל, החליט המנכ"ל לפתוח כיתת לימוד במפעל שלו.

      היה קשה לגייס עובדים?

      דרורי: "יש פה בעיה של מיתוג. אנשים חושבים שתעשייה זה לואו-טק, אבל בוא נגיד ככה, מהנדסים שרוצים להשתלב בתעשייה ימצאו סביבת עבודה של הייטק לכל דבר, טכנולוגיות ברמה הכי גבוהה, חומרים ותהליכי פיתוח. השכר הוא לא כמו בהייטק אבל אם הוא מתמיד הוא יתקדם ויתפתח וכמובן יש הביטחון התעסוקתי.

      "המקום היותר קשה הוא ברמת רצפת הייצור. אנחנו נדרשים לעובדים מיומנים. כדי שעובד יכול לעבוד בצורה עצמאית הוא נדרש לתהליכי הסמכה ארוכים. זיהינו קושי מאוד גדול למצוא אנשים מנוסים מצד אחד ולמצוא אנשים שרוצים לעבוד על רצפת ייצור. זאת למרות שחלק גדול מאולמות הייצור ממוזגים, סביבת העבודה נקייה והתנאים נוחים.

      "זה מה שהוביל אותי לייצר איזה פתרון טוב שישרת את הצרכים לאורך זמן. הלכנו על שיתוף פעולה עם האגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה והקמנו בית ספר. התעקשתי שזה יהיה בתוך חצרות המפעל, על פי מודלים שעובדים באירופה. אני רואה ערך גדול לקרבה של התלמידים לסביבת העבודה. זה מייצר חיבור ומוטיבציה במהלך הלימודים לסיים את הקורס, להיקלט ולהתחיל לעבוד".

      הקורס הראשון במפעל מנועי בית שמש נפתח בספטמבר 2018 וכיום מתקיים הקורס השני. את הראשון סיימו 13 עובדים שנקלטו לעבודה והקורס השני גדול יותר. מדובר בקורס בסיסי לעיבוד שבבי ואת המשך ההכשרה עושים העובדים במהלך העבודה. המודל הוא "כיתה במפעל". שותף אחד הוא האגף של אייל במשרד העבודה, שמגדיר את הסילבוס שנעשו לו התאמות לצרכים של המפעל ונותן את המימון השוטף. את ההשקעות הראשוניות במעבדה ובמכונות עשה המפעל, בסך 2 מיליון שקל. השותף השני הוא מכללת עתיד, שמספקת את המעטפת הפדגוגית ואת המרצים. הכיתה משמשת גם להכשרות פנים מפעליות. למשל, קורס אנגלית לעובדים.

      "מדברים פה על עובדים מבוגרים שאין להם שום ניסיון ושום רקע מקצועי. חלקם לא עבדו אף פעם בתעשייה. יש קבוצה גדולה של חרדים שמתגוררים מעבר לכביש, שזו חשיפה ראשונה שלהם בכלל לעולם העבודה. יש פה אנשים מבוגרים 18-50, מחתך מגוון של האוכלוסייה, כולל נשים. הם מתחילים בשכר מעל המינימום, עם ארוחות, ונסיעות וביטחון תעסוקתי.

      מי נושא בשכר הלימוד?

      "זה חסם ענקי. הסטודנטים לא משלמים, אבל במשך חמישה חודשים מתקיימים על מלגה של 1,500 שקל בחודש. זה אחד המכשולים הכי גדולים להצלחה של התוכנית. הקמנו קרן מלגה שמשלימה לסטודנטים הנזקקים ביותר ל-4,000 שקל בחודש. לא הצלחנו להתניע משהו מול גורמים במדינה".

      מהתאחדות התעשיינים נמסר כי "בכל העולם המערבי מתקיימות הכשרות מקצועיות מטעם הממשלות בשיתוף פעולה הדוק עם התעשיינים, אשר יודעים טוב יותר מכל גורם אחר מהי ההכשרה הטכנולוגית הנדרשת לעובדים. אצלנו לצערנו לא רק ששיתוף פעולה מסוג זה אינו מתקיים כלל, אלא בנוסף האחראי עליהן, ראש האגף להכשרה מקצועית, הנו אדם ללא שום הכשרה בתחום. החוסר המתמשך בעובדים הנו הוכחה לדברינו.

      ממשרד החינוך נמסר כי "הטענות שהועברו לחלוטין אינן ברורות, ולהלן כמה עובדות שיש להדגיש: החינוך הטכנולוגי-מקצועי של משרד החינוך מאפשר לתלמידים לסיים לימודי תיכון עם שתי תעודות - תעודת בגרות ותעודה מקצועית. החינוך הטכנולוגי-מקצועי מציע 25 מגמות לימוד מגוונות, ברמה בינלאומית גבוהה ובלתי מתפשרת, והן מהוות קרש קפיצה למערך הטכנולוגי של צה"ל, למסלולי ההנדסה באקדמיה ולתעשייה".