1. סין, ארה"ב וישראל.
מלחמת הסחר העולמית כבר כאן, וישראל הולכת ושוקעת בה, בניגוד מוחלט לרצונה. רק לפני שבוע ניתקה גוגל את קשריה עם וואווי הסינית, וחברת בואינג נתקלה באיומים בתביעות מצד חברות וגורמי ממשל סיניים. התקשורת הכלכלית העולמית עוסקת ללא הרף במלחמת הסחר, מה עלולים להיות הצעדים הבאים, מה תהיה השפעתם על הכלכלה העולמית וכיצד ינהגו מדינות שנקלעו לתווך בין שתי מעצמות העל. בישראל הנושא אינו מעורר עניין תקשורתי רב, בעיקר משום שאינו קשור לסיפור המרכזי, היחיד בעצם, שמעסיק אותנו: ראש הממשלה, חוק החסינות וסיכוייהם של מועמדים לרשת אותו.
ישראל היא זירה משנית וזניחה במאבק הגלובלי בין ארה"ב לסין ומנסה בכל כוחה להישאר כזו. "אם ישראל תידחק לעמוד בתווך, כשהענקים האלה בתנועה טקטונית נעים אחד לקראת השני", אמר שר התחבורה ישראל כ"ץ בוועידת ישראל לעסקים האחרונה "אנחנו לא נצליח לצוף".
הניסיון הישראלי לשמור על נייטרליות איננו מובן מאליו. ישראל הרי מעולם לא הייתה קרובה יותר לממשל האמריקאי ומעולם לא נהנתה ממחוות כאלה מצד נשיא ארה"ב. סין, לעומת זאת, אינה מסתירה את קשריה עם איראן, שבה היא תלויה לאספקת הנפט שלה. ובכל זאת, כשארה"ב ביקשה מישראל לבטל את הסכם הזיכיון שניתן לחברה סינית להפעיל את נמל המפרץ בחיפה, זיכיון שמסכן את ספינות הצי השישי שמבקרות בנמל הסמוך - היא קיבלה מירושלים כתף קרה.
"איך אמרתי בדיונים", סיפר השר כ"ץ באותה התבטאות פומבית נדירה, "זה לא סוד - הסוסים כבר ברחו מהאורווה". כ"ץ יודע על מה הוא מדבר. הוא שחקן הציר במערך הקשרים שהסינים בנו כאן בשנים האחרונות. הוא זה שפתח עבורם את מכרזי נת"ע להקמת הרכבת הקלה בגוש דן ואת המכרזים להקמה ולתפעול הנמלים החדשים באשדוד ובחיפה.
מי שעקב אחר פעילות הסינים לא יכול שלא להתרשם מההבנה של הפוליטיקה הישראלית, מגיוס המאכערים הנכונים, אלה שמקורבים למוקדי הכוח, ומההתקדמות האיטית והזהירה לכיבוש שוק התשתיות בישראל מתחת לאפן של החברות האמריקאיות והאירופיות.
גם אם כ"ץ לא יישאר קדנציה רביעית כשר תחבורה, יהיה לסינים עם מי לעבוד בממשלה.
אבל משהו בכל זאת השתנה כאן בימים האחרונים. הלחץ האמריקאי מתחיל לשאת תוצאות. חברה ממשלתית סינית נזרקה לאחרונה ממכרז גדול לרכישת תחנת כוח, על אף שעמדה בכל תנאי הסף. מסרים שקטים מועברים לגבי מכרזים נוספים, כמו מכרזי הרכבת הקלה בירושלים ובגוש דן. השאלה אם זה לא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. השבוע פורסם ב"גלובס", כי למכרז להקמת מנהרה מתחת לרחוב אבן גבירול בתל אביב, עבור הקו הירוק של הרכבת הקלה, ניגשו חמש מתמודדות - כולן סיניות.
2. הפוליטיקה של חברת החשמל.
דירקטוריון חברת החשמל אישר השבוע הסכם פשרה עם חברות הגז המצריות, שבמסגרתו הסכימה חברת החשמל לוותר על חוב של 2.3 מיליארד דולר שנפסק לטובתה בבוררות בינלאומית בשוויץ תמורה הבטחה ל-500 מיליון דולר על-פני קרוב לתשע שנים. את ההבטחה נתנו אותן חברות שהפרו ברגל גסה את ההסכם הקודם. בחברת החשמל משוכנעים שזה המירב שהיה ניתן לקבל ממצרים. האלוף (במיל') עמוס גלעד, שהתבקש לחוות את דעתו על טיוטת הסכם הפשרה, ייעץ להנהלת החברה "לקחת את הכסף ולברוח".
כנראה שלעולם לא נדע עד כמה הגבילה מערכת היחסים האסטרטגית עם מצרים את מרחב הפעולה של הנהלת חברת החשמל. מערכת מגבלות דומה מופעלת כנראה גם בזירה הפלסטינית, גם שם מוותרת חברת החשמל על מיליארדים שחבים לה צרכני החשמל בגדה. אבל הדיון הציבורי לא עוסק בנעשה בשתי הזירות. מה שמעניין זה שתעריף החשמל לא יעלה, ושעובדי חברת החשמל יפסיקו לקבל חשמל בחינם.
3. דרוש שר אוצר מצרי.
מישהו זוכר על מה קיבלה חברת החשמל 2.3 מיליארד דולר בבוררות בשווייץ? על כך שחברות הגז המצריות הפסיקו לספק לה גז בשנת 2012, ואילצו אותה לקנות מזוט וסולר שעלו כמעט 10 מיליארד שקל יותר מהגז, וזיהמו את האוויר בישראל. כדי לחלץ את חברת החשמל הסכימה המדינה להעלות את תעריף החשמל בעד 30% למשך חמש שנים.
דמיינו מה היו עושים כאן לפוליטיקאי או לטייקון ישראלי, שהיו גורמים להתייקרות תעריף החשמל ב-30%. מה לא עשה שר האוצר משה כחלון לאחרונה כדי לצמצם את התייקרות תעריף החשמל מ-6% ל-3%.
מה הלקח? שהצרכן הישראלי יודע להעניש רק ישראלים. מאחר שכחלון מפחד להטיל על הציבור גזירות הכרחיות, אולי כדאי לבקש מהמצרים לשלוח נציג מטעמם שינהל את משרד האוצר לכמה חודשים, יבטל פטורים ממס, יעלה מיסוי על רכבי יוקרה, יקצץ בשומני המגזר הציבורי; ובקיצור, יעשה את כל מה שנתניהו היה עושה פעם, כשעוד היה אכפת לו מהכלכלה.