ימים אחדים לסגירת ההרשמה ל"וועדת האיתור למנכ"ל הפועלים" - והפעם, כך נראה בינתיים, יש סימנים להליך שאיננו אך ורק הצגה צינית ומשחק מכור של העברת כתר מלכות מאב לבן, תוך שימוש ב"מועמדים", כלומר ניצבים לקישוט. לדבר אחד בכל זאת יש לשים לב: למפגשים פומביים שנעשים עם מי שיכולים להיחשב מועמדים - בעייני עצמם, בעייני אנשי העניין בבנק או האינטרסנטים הגדולים במערך היועצים החיצוניים הנהנים מהקרבה לבוס ורוצים להמשיך בה.
תמיד נהגו חברים בוועדות איתור בענף הפיננסים, וגם בשירות המדינה, לשלוח שמות לאוויר. הם גם נהגו בעיקר לקיים מפגשים בפומבי, כדי להראות שהם נפגשים וכדי לשחק את משחק השקיפות. הבעיה היא שאלה שעימם התקיימו פגישות פומביות - במסעדות ובבתי קפה - ידעו, רק לפי מיקום הפגישה, שהם לא ברשימה המכובדת, הם בסך הכול חלק מהניצבים.
את ההליך מוביל יו"ר הפועלים, עודד ערן. אותו ערן שלא התכוון לעמוד בראש הבנק הכי גדול, להוביל את ההחלטות בתקופת ההנפקה המוצלחת של ישראכרט, את המהלכים לסגירת החטיבה האמריקאית וגם את החקירות הקשות בארה"ב. בטח שלא היו לו תוכניות להיות הממנה הראשי.
ערן, היום בן 63, הגיע כדירקטור, בראשית 2016, לבקשת ומטעם בעלת השליטה, לקוחתו דאז, שרי אריסון. בסוף אותה שנה, אחרי פרישתו הדרמטית של יאיר סרוסי, ערן נענה לבקשתה של אריסון ומונה ליו"ר. אז גם היא החליטה לפרוש מהבנק, והמפקחת על הבנקים, שדאגה להמשכיות, אישרה את מיניו, למרות העובדה שבמקור היה נציג הגברות אריסון ואפרת פלד.
כל זה קרה כשהוא כבר היה, מבחירה, בחצי פנסיה, בשלבי סיום תואר שני בספרות. אבל איכשהו הוא נהיה בעל הבית בפועל של בנק ציבורי, שהציג רווח נקי של כמעט 4 מיליארד שקל, לאחר הפרשות של כמעט מיליארד בגלל החקירה האמריקאית.
ערן שומר על עצמו ומתאמץ לא לסכן את שמו, ורק שלא יקרה לו מה שקרה לקודמיו. רק שלא יסיים את תקופתו כמו קודמיו, במבוכה גדולה. שלמה נחמה, היו"ר הראשון אחרי ההפרטה, פוטר על ידי אריסון מסיבות שנותרו סודיות. דני דנקנר נשלח הביתה, אפשר לומר אפילו נזרק, על ידי הנגיד סטנלי פישר והמפקח על הבנקים דאז, רוני חזקיהו, אחרי שהתברר שדרכו בבנק הייתה בעייתית במיוחד, ובסופה הוא מצא עצמו בבית הכלא. אחריו מונה יאיר סרוסי, שגם הוא נדרש לפרוש על ידי המפקחת חדווה בר, בשל התנהלותו הבעייתית בפרשת ההטרדה המינית, שבה היה מעורב המנכ"ל הקודם ציון קינן.
במקביל, זוכה ערן לעצמאות בחירה, נדירה מאוד בבנק הזה, בשל העובדה שכבר אין בסביבה את אפרת פלד, נציגתה של שרי אריסון, שהייתה מקבלת את ההחלטות על המינויים. סיבה נוספת לעצמאותו של ערן היא הסימנים לכך שחדווה בר, המפקחת על הבנקים, שמה עין על הליכי המינוי בבנק, שנהג לא רק להתמקח אלא גם להתחכם עם המפקחים שלפניה.
תקציר מצעדי ה"איתור" בבנק
בעבר הרחוק ההסתדרות הייתה מממנה את מי שנחשב הכי נאמן לגחמות ולאינטרסים הכספים והפוליטיים שלה. אחרי משבר המניות, וועדת החקירה הממלכתית והלאמת הבנקים בשנות ה-80 - שלטו במינויים האינטרסים של השרים ובכירי האוצר.
ב-1997 רכש תד אריסון ז"ל את השליטה, שאותה ירשה בתו שרי. אבל מינוי המנכ"ל המשיך להיות עניין פנימי, אינטרסנטי, זה רק "הפמילייה" השתנתה. מועמדים ומושכי חוטים יצאו ובאו בלשכת אפרת פלד. היא הייתה בוחרת, נכנסת לחדר הבוסית ומסבירה מי הכי טוב. שלא יפתיע, שיידע בפני מי להתכופף ושהפנים את ההרמוניה הפנימית, שבעיקרה שמירה הרמטית על הסודות הפנימיים.
כך קרה שהכיסא עבר מאב שגידל לבן שיועד. אבל הייתה חריגה אחת, וממנה נלמד לקח מר: לאחר שעמירם סיוון (המנכ"ל ההסתדרותי שנשאר כמה שנים אצל אריסון) פרש, מונה לתפקיד אלי יונס, שהיה החשב הכללי באוצר ואחרי כן מנכ"ל בנק כללי (אז של משפחת רוטשילד). יונס החזיק מעמד שנה אחת, הציג תוכנית התייעלות עצמאית שהביכה את בעל השליטה, ופרש/הופרש ב-2003.
מאז לא היו הפתעות. המנכ"ל הבא שמונה על ידי היו"ר דאז שלמה נחמה היה צבי זיו, מנהל החטיבה העסקית, שגודל על ברכי עמירם סיוון המנוח. כמה שנים אחרי, ב-2009, יום לפי פרסום דוחות כספיים שנתיים, הודיע זיו על פרישה בשל חילוקי דעות עם היו"ר דאז, דני דנקנר.
תוך פחות משעתיים בחרו הדירקטורים בציון קינן, חברו הצמוד של היו"ר דנקנר ואיש אמונו של בן דודו והאיש החזק דאז בבנק, נוחי דנקנר. גם קינן גדל בבנק, הוא היה ממלא מקום המנכ"ל וממונה על החטיבה העסקית. מהלכו של דנקנר להמלכה מיידית של קינן לא עבר את נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, והמפקח על הבנקים, רוני חזקיהו. הם דרשו ועדת איתור אובייקטיבית, שתפעל לטובת הבנק - כך אמרו אז.
כבודם דרשו, ויו"ר הדירקטוריון דנקנר נענה ומינה ועדת איתור, שבראשה העמיד את הדח"צ אמרי טוב, שנחשב נוח. חודשים קיימו פגישות, פוזרו ידיעות על מועמדים בכירים ועל פניות יזומות לאלה ולאלה. הדירקטור טוב הסתובב בגאווה, כשהוא מספר שבכיסו טמון דיסק און קי עם כל הסודות. אחרי חצי שנה הכריזו: הנבחר הוא ציון קינן.
אחרי כמה שנים, כשקינן פרש, מונתה מייד ועדת איתור. שוב, באו ויצאו, נראו ונפגשו, פרסמו והדליפו. שוב פנו אנשים רציניים והציגו מועמדות, ושוב מצאו עצמם ניצבים שוליים בהצגה מתוכננת מראש. במאי 2016 נבחר אריק פינטו, המקורב מאוד לקינן, שחודשים אחדים לפני קודם לממלא מקום מנכ"ל.
הסיכון של לילך אשר טופילסקי
בסיבוב הנוכחי, מדגישים בבנק, זה שונה. לילך אשר טופילסקי, מנכ"לית דיסקונט נראית כבחירה המועדפת. היא גדלה בפועלים, מכירה את ההרמוניה הפנימית שלו, את האישים והסודות, יותר מזה: בטוח שלא תהיה כל הפתעה או הסתבכות בבדיקה האישית שלה (FIT AND PROPER) - היא כבר עברה אותה בדיסקונט. גם היותה אישה היא תוספת שתופסת בפועלים, שמעולם לא הצטיין בשוויון הזדמנויות לנשים. לצידה יש כמה שמות שגדלו בבנק. חלקם ראויים יותר חלקם פחות. חלקם נחשבים מועמדי אמת, וחלקם שמות שנזרקים על ידי אינטרסנטים בתקווה ש....
אשר טופילסקי לא אמרה כן. היא בלי ספק המנהלת הגדולה של דיסקונט. ויש עוד בעיה: היא יכולה להשתכנע ולומר כן, ואז תצטרך להתמודד בסבב הסופי מול מישהו פנימי, אפילו מישהו שהוא חבר ותיק שלה, כי שניהם גדלו יחד בפועלים. אם המועמד הפנימי ייבחר - היא עלולה להיפגע. בינתיים ממשיכים אנשי האיתור לעשות גלים של איתור וחיפוש. הם קוראים להגיש הצעות, מודיעים שהוועדה "תפנה ביוזמתה" למועמדים, מקיימים פגישות, בפומבי ובחדרים הסגורים, ושומעים הרבה לחישות, "לאוזניכם בלבד".