סיפורו של הבית ברחוב מיכ"ל הוכרע: בית המשפט לענייני משפחה הכריע כי הדיירות להן הוריש בעל הבניין הערירי את דירותיו, הן היורשות החוקיות.
סיפורו הלא ייאמן של "הבית ברחוב מיכ"ל", שבו התגלה כי בעל בניין בתל-אביב הוריש את כל הדירות בבניין - ועוד דירה לא בבניין - לדיירות המתגוררות בו, החל עם פטירתו של אורי גלעדי ז"ל, בשנת 2016 ממחלה. לאחר מותו התברר, כי בצוואתו הוריש גלעדי את הדירות בבניין ברחוב מיכ"ל 20 בתל-אביב, שהיה בבעלותו, לדיירות המתגוררות בו, ביניהן אמניות ומעצבות. זאת, רק בתמורה לערובה לכך שהחתולים שלו יטופלו כראוי.
גלעדי נפטר ערירי וללא צאצאים. בהתאם לצוואתו, קיבלו ארבע דיירות בירושה את הדירות בבניין שבלב תל-אביב, לא רחוק מתיאטרון הבימה. דיירת אחת קיבלה שתי דירות, וכן את דירת מגוריו של גלעדי ברחוב ברכה פולד (כ-300 מטר מזרחה מרחוב מיכ"ל). אחותה, שהחליפה אותה בדירה, קיבלה שתי דירות נוספות. דירה אחרת הושארה לדיירת השלישית, ועוד אחת לדיירת הרביעית.
לאחר שהוגשה בקשה לקיום הצוואה לרשם לענייני ירושה, הגישו בני משפחתו של גלעדי התנגדות לקיום הצוואה. זאת, בטענה כי גלעדי לא היה צלול בעת עריכת הצוואה, והיה נתון להשפעה.
מנגד, טענו הדיירות, באמצעות עו"ד יוכי כדיר-פז ממשרד עורכי הדין מיתר ליקוורניק גבע לשם טל, כי גלעדי היה צלול בעת עריכת הצוואה, כי הן אלה שסעדו אותו בימיו האחרונים, וכי הצוואה משקפת את רצונו. כן לטענתן, גלעדי רצה לדעת שחתוליו יטופלו ולא ייזרקו לרחוב, וזאת הייתה החלטתו. הוא מסר בניין שלם לדיירות, כדי לדעת שהחתולים לא יישארו לבדם, כפי שאמו, שאליה היה מחובר בעבותות נפש, הורישה לו את הבניין, כדי שהוא לא יישאר לבדו.
המחלוקת המשפטית שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית הדין לענייני משפחה, הגיעה בחודשים האחרונים לישורת האחרונה. זאת, לאחר שחוות-דעת רפואית שהוגשה, העלתה כי גלעדי היה צלול בעת שערך את הצוואה החדשה.
עו"ד בועז קראוס, שייצג את בני המשפחה המתנגדים לצוואה, התפטר אז מתפקידו, והמליץ לבני המשפחה לחזור בהם מההתנגדות. חלק מהם אכן עשו כעצתו. אולם בני משפחה נוספים שכרו את שירותיה של עו"ד אתי סדיס, והמשיכו לנהל את ההליך.
כעת כאמור הכריע בית המשפט לענייני משפחה את גורל הירושה, הכוללת שבע דירות בתל-אביב - ומוערכת ב-20 מיליון שקל, כאשר קבע כי יש לכבד את רצון המנוח.
השופטת קרן גיל קבעה כי "ממכלול הראיות שהוצגו, המסקנה היא שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והבלתי תלוי של המנוח ותוכנה אינו מלמד על השפעה בלתי הוגנת של התובעים עליו (היורשים על פי הצוואה, א' ל"ו). המתנגדים לא הוכיחו תלות מהותית של המנוח במי מהתובעים.. ואף לא הוכח שבתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המנוח מנותק באופן מוחלט מאנשים אחרים זולת הנהנים. גם מכלל נסיבות עריכת הצוואה לא ניתן ללמוד שהתקיימה השפעה בלתי הוגנת על המנוח".