יוריד או יעדיף להמתין? הדרמה שמאחורי החלטת הריבית של הפד

בוושינגטון הבירה, לא הרחק מאנדרטת לינקולן, התכנסו אתמול (ג') חברי ועדת השווקים הפתוחים של הפדרל ריזרב ליומיים של דיונים דרמטיים על הריבית בארה"ב. בשווקים מחכים בדריכות להחלטת הוועדה, ועל פי רוב ההערכות, יו"ר הפד ג'רום פאואל ועמיתיו יחליטו לא לעשות כלום. כלומר, אם לא יפתיעו, הריבית תישאר על כנה.

אז מה מקור הדרמה? היא מסתתרת בציפייה של האנליסטים והפרשנים לשינוי ניסוח קטן בהודעת הפד שתתפרסם הערב (ד').

אם כיום הפד מדבר בהצהרות שלו על 'סבלנות', הרי שהצפי הוא שמחר הוועדה תכריז על כוונתה 'לנהוג כפי שנדרש' על מנת לשמר את ההתרחבות הכלכלית בארה"ב. במשפט הזה (או בנוסח דומה) מקופלת הדרמה: הפד צפוי לאותת באמצעותו כי יתחיל להוריד את הריבית בפגישתו הבאה, בסוף יולי. מה שעתיד להוביל אותו לשם הוא מגוון סימנים מדאיגים, מהאטה בצמיחה בארה"ב, דרך דוח תעסוקה מאכזב, ירידה בציפיות לאינפלציה, וגם צניחה בריביות ארוכות הטווח בשווקים.

לא כל האינדיקטורים שליליים - האבטלה נמוכה, והמשק האמריקאי עדיין צומח, ומכאן הציפייה שהפד ימתין לפגישה הבאה שלו להורדת הריבית, אחרי שהכין את הקרקע השבוע.

צעד כזה, אם אכן יתרחש, מסמל שינוי מוחלט בתוכנית: בשנה שעברה הציפייה הייתה שהפד יעלה את הריבית שלוש או ארבע פעמים ב-2019. בינתיים, הפד לא העלה את הריבית פעם אחת השנה, ועכשיו מדברים על מעבר להורדות ריבית.

מחזור העלאות הריבית, כך מסתמן, הסתיים ועתיד להפוך כיוון. ואם לפני כמה חודשים עוד היו אנליסטים שצפו העלאת ריבית אחת השנה, עכשיו הוויכוח בקרב הפרשנים והכלכלנים הוא בשאלה אם הפד צריך להוריד בהפתעה את הריבית כבר השבוע, להסתפק בשתי הורדות ריבית מאוחר יותר השנה, או לבצע הורדת ריבית דרמטית בהמשך - כשיש המסבירים שגם הורדת הריבית לא תעזור.

איך הפד מוצא את עצמו במצב הזה, שבו (כנראה) הוא הופך כיוון בתוך חודשים ספורים? יותר מכך, איך הפד איבד את השליטה שלו על מהלך העניינים, אחרי שבמשך שנים הסביר מראש בבהירות לאן המדיניות המוניטרית צועדת?

חלק מהעניין הוא שהמציאות הפכה לכאוטית יותר: האינדיקטורים הכלכליים מעורבים, השווקים הפכו לתנודתיים יותר, ומעל כל זה כמובן מרחפת רוחו של הנשיא טראמפ, שהפך לחובב מושבע של הטלת מכסים, מנהל מלחמת סחר מול סין, ומפלרטט בפתיחת חזיתות מול מקסיקו ואירופה. אם הפד משנה תוכניות, זה בגלל שהמציאות השתנתה. במצב כזה, אין טעם לנסות להסביר מראש מה הוא הולך לעשות.

אבל לא רק המציאות הכלכלית השתנתה, אלא גם כללי המשחק. בניגוד למסורת שהתקבעה בעשורים האחרונים בוושינגטון, הנשיא טראמפ לא בוחל בבחישה במדיניות מוניטרית. הוא הבהיר היטב בטוויטר שלדעתו העלאות הריבית של הפד בשנה שעברה היו טעות, ושהיה רוצה לראות ריבית נמוכה הרבה יותר.

למעשה, כפי שהסביר השבוע בכנס במרכז הבינתחומי נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, שכיהן כמשנה ליו"ר הפד עד שלהי 2017, ייתכן בהחלט שהעלאת הריבית של הפד בדצמבר הייתה תגובת נגד לניסיונות של טראמפ להכתיב לו מה לעשות.

במילים אחרות, העלאת הריבית האחרונה של הפד לא נבעה משיקולים כלכליים טהורים, אלא מתוך רצון של הבנק המרכזי לשמור על עצמאותו. וזה עשוי להסביר את הנתק המסוים בין מדיניות הפד לאינדיקטורים הכלכליים.

מה שברור הוא שכאב הראש של יו"ר הפד רק עתיד לגבור. גם השבוע טראמפ הצהיר בראיון שהוא "לא מרוצה ממה שהוא (יו"ר הפד פאואל) עשה", הבהיר שהוא מבין היטב שהוא מסבך לפאואל את החיים עם הלחצים שהוא מפעיל, ואז הסביר ש"אני הולך לעשות את זה בכל מקרה - חיכיתי מספיק".

אבל כאב הראש האמיתי, שמטריד את הכלכלנים כמו גם את קברניטי הפד עצמו, הוא העובדה שגם אחרי שלוש שנים וחצי של העלאות ריבית, הריבית בארה"ב עומדת היום על 2.5% בלבד (בטווח העליון). זה לא מותיר לפד הרבה מרחב תמרון להורדת הריבית אם המצב הכלכלי יורע משמעותית.

"אנחנו מוכנים באופן מאוד גרוע לזעזוע שלילי", הסביר השבוע הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן. בשנה החולפת, הפד אכן מקיים דיונים על כלי המדיניות העומדים לרשותו במקרה של האטה. ומצבו של הפד, אגב, עוד טוב לעומת זה של בנקים מרכזיים במדינות אחרות בעולם, שבהן הריבית קרובה הרבה יותר לאפס - כולל כאן בישראל.