פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כך הסבירו בכירי הפועלים מתן אשראי ללא גבולות לאליעזר פישמן

      בתצהיריהם של ארבעה מבכירי הבנק בעבר, בתגובה לבקשה לתביעה נגזרת נגדו בשל הלוואות העתק לאליעזר פישמן, מוענקים שלל תירוצים להתנהלות הפועלים. בין היתר נטען כי גביית חובות "בדרכים ידידותיות" עדיפה על פני הליכי חדלות פירעון

      אליעזר פישמן (מערכת וואלה! NEWS , תמר מצפי)
      אליעזר פישמן (צילום: תמר מצפי)

      המשימה הניצבת לפתחו של בנק הפועלים בבקשה לאשר (לנהל) תביעה נגזרת נגדו בשל ההלוואות שהעניק לאיש העסקים פושט הרגל, אליעזר פישמן, אינה פשוטה: הבנק צריך לשכנע כי נכונותו להעניק אשראי כמעט בלתי מוגבל לפישמן, פעם אחר פעם ובמשך עשור, הייתה מוצדקת. לצורך כך, נדרש הבנק לצאת ממה שרבים רואים כמלכוד בלתי אפשרי: הוא הרי חייב להודות שפישמן כשל מספר פעמים מלהחזיר את חובות המיליארדים שנזקפו לחובתו, ולא יכול להתכחש לכך שעובדה זו לא מנעה מהבנק להמשיך ולהעמיד לו אשראי. דרך המילוט שמשרטט הבנק עוברת דרך ניסיון לשכנע כי לא נפל כל פגם במדיניות שמכוחה המשיך פישמן לקבל אשראי לצורך מימון רכישותיו וכיסוי הפסדיו. כהוכחה לכך, זוקף לזכותו הבנק את מאות מיליוני שקלים אותם כן הצליח להחזיר פישמן לבנק לאורך השנים בזכות "גבייה ידידותית".

      תגובת בנק הפועלים לנגזרת נגד פישמן נפרשת על פני מאות עמודים. 730 כאלה, ליתר דיוק, שבמסגרתם נאלץ הבנק לספק הסברים שונים, ולעיתים משונים, לכמה התרחשויות שאירעו והחלטות שהתקבלו בבנק בשנים 2006-2016 בענייניו של פישמן.

      קריאה מעמיקה בתצהירים שהגישו בכירים בבנק במסגרת התגובה, מובילה למסקנה כי תגובת הבנק נשענת - מעבר לטענות המשפטיות המנומקות והמקום המכובד שמקבל כלל שיקול הדעת העסקי - בעיקר על שלוש נקודות מרכזיות. קודם כל, טוען הבנק, כמעט כל האירועים שהובילו את פישמן לצבור חובות עתק הן בבחינת "ברבור שחור". שלושה ברבורים שחורים, ליתר דיוק: נפילת הלירה הטורקית; משבר הסאב פריים בארה"ב; והכישלון המפתיע, לטענת הבנק, של ההשקעות שביצע פישמן בתקשורת הישראלית.

      מעבר לכך, רומזים נותני התצהירים לטובת הבנק, כי בעל המניות בבנק שהגיש את התביעה הנגזרת נוהג במעין חוכמה בדיעבד. מדוע, תוהים הדירקטורים בבנק, מלינים בעלי המניות מהציבור על התנהלות הבנק דווקא כעת, שעה שבזמן אמת היה ידוע מצבו של פישמן לכל והוא סוקר בהרחבה בכל כלי התקשורת?

      ולבסוף, עולה מהתצהירים המרתקים שהגישו בכירים לשעבר בבנק, כי לשיטתם לא עמדה בפניהם כל אפשרות אחרת. לפתוח בהליכי חדלות פירעון תמיד אפשר, נטען בחלק מהתצהירים, אך כמעט אף פעם לא כדאי. בבנק הפועלים לא רואים בבעייתיות את ההחלטה להמשיך ולהעניק אשראי לפישמן מצד אחד, ולפעול לגביית החובות שצבר "בדרכים ידידותיות" מצד שני.

      לאור תיאוריו האוטופיים של הבנק בהקשר זה, מתעוררת התהייה, אם הבנק היה נמנע לגבות את חובו של פישמן וממשיך להעניק לו אשראי מעת לעת, אלמלא החליטו ברשות המסים לשים סוף לסאגה המתמשכת, ולהגיש את הבקשה להכריז על פישמן כפושט רגל. זאת, נוכח חוב מס של למעלה מ-800 מיליון שקל.

      1. שלושה ברבורים שחורים

      "בעקבות הצטברות משברים בינלאומיים בלתי צפויים - ובהם שינויים במפת התקשורת הישראלית על רקע התפתחות העידן הדיגיטלי; צניחה של למעלה מ-25% בשער הלירה הטורקית; ומשברים פיננסיים ברוסיה - חלה הידרדרות הדרגתית משמעותית בעסקיה של קבוצת פישמן"

      על משבר הלירה הטורקית: "אירוע קיצון וחריג בקנה מידה משמעותי"

      על כישלון קבוצת פישמן להחזיר את האשראי שניתן לה כדי להתגבר על משבר הלירה הטורקית:
      "ב-2008 אירע 'משבר הסאב-פריים' העולמי ונוצרו נסיבות שהקשו על קבלת תמורה הולמת בגין מכירת הנכסים"

      על האשראי לעסקת "ידיעות אחרונות" שלא הוחזר: "מדובר היה בתקופה שלפני העידן הדיגיטלי והתחרות העזה בשוק העיתונות, כאשר 'ידיעות אחרונות' הינו העיתון הרווחי והמוביל במדינה"

      על האשראי לרכישת מניות הוט שלא הוחזר: "חלו התפתחויות עסקיות שליליות, בין היתר כניסתה של YES המתחרה"

      לשיטתו של בנק הפועלים, היה זה צירוף מקרים יוצא דופן, בלתי נשלט ובלתי ניתן לחיזוי, שגרם לכך שפישמן לא הצליח לשרת את חובו שהלך ותפח. כך, לפי עמדת הבנק, מי יכול היה לשער שהלירה הטורקית שבה השקיע פישמן תצנח?; מי תיאר לעצמו שלפתע פתאום נתעורר לאותו בוקר שחור ב-2008, עת הפציע לחיינו משבר הסאב פריים?; ולמי הייתה סיבה להניח כי למעלה ממיליארד שקל שנטל פישמן כדי להשקיע ב"ידיעות אחרונות" וב"הוט" יירדו לטמיון באבחה אחת?

      ארבעה בכירים בבנק הפועלים, מתוך 20 המשיבים נגדם מופנית הבקשה לאישור תביעה נגזרת, צירפו תצהירים לתגובת בנק הפועלים לנגזרת בעניין פישמן: מלי ברון, שכיהנה כדירקטורית חיצונית בבנק בתשע מתוך 10 השנים "הבעייתיות" של פישמן, והייתה חברה, בין היתר, גם בוועדות האשראי, הביקורת וניהול סיכונים בבנק; יעקב אורבך, שהועסק בבנק במשך 28 שנה ושימש בעבר מנהל אגף בנקאות בבנק; שי טלמן, לשעבר מנכ"ל כלל ביטוח וכיום יו"ר דרך ארץ, שכיהן כממונה על החטיבה העסקית וכמ"מ למנכ"ל הבנק בחלק מהשנים הרלוונטיות לענייניו של פישמן; ושמעון גל, שבחלק מהתקופה הרלוונטית שימש כשמשנה למנכ"ל הבנק וכממונה על החטיבה העסקית.

      אצל כולם, ללא יוצא מהכלל, הופיעה אותה פסקה, שוודאי נוסחה במלאכת מחשבת ותוך הקפדה על כל מילה ומילה, כנהוג במשרדי עורכי דין מובילים. הארבעה מסבירים בתצהיריהם כי "בעקבות תמורות והצטברות משברים בינלאומיים בלתי צפויים בשווקים שונים בהם עסקה הקבוצה, חלה הידרדרות הדרגתית משמעותית בעסקיה של קבוצת פישמן, שסופה כידוע בהליכי פשיטת רגל וחדלות פרעון".

      ומה הן אותן תמורות? "שינויים במפת התקשורת הישראלית על רקע התפתחות העידן הדיגיטלי"; "צניחה של למעלה מ-25% בשער הלירה הטורקית"; ו"משברים פיננסיים ברוסיה".

      יהיו שיטענו, כי הגדרת "השינוי במפת התקשורת הישראלית" כמשבר "בלתי צפוי" מתעלמת מהמגמה שהחלה במקביל ואולי אף בטרם ניתנו הלוואות הבנק לפישמן, שבמסגרתן איבדה התקשורת המסורתית מכוחה, אט אט, לטובת פלטפורמות חדשות. גם הגדרת המשברים בטורקיה וברוסיה כ"אירוע קיצון וחריג בקנה מידה משמעות" אינה מדויקת במיוחד, שעה שבמהלך העשורים האחרונים ידעו השווקים האמורים מספר נפילות כואבות.

      אולם בכירי הפועלים לשעבר ממש לא סבורים כך. למשל, מסבירים חלק מהמצהירים, 160 מיליון הדולר שהעניק בנק הפועלים לפישמן על מנת לעזור לו להתגבר על הנפילה שחווה בעקבות משבר הלירה הטורקית הוכיחו את עצמם בתחילה, "אלא שבשנת 2008 אירע כידוע משבר הסאב פריים העולמי ונוצרו נסיבות שהקשו על קבלת תמורה הולמת בגין מכירת הנכסים", ששימשו את פישמן לצורך פירעון חובותיו.

      את הכישלון להחזיר את האשראי שניתן לפישמן בשנת 2000 כדי לממן רכישת מניות ב"ידיעות אחרונות" ובחברות הכבלים, מסביר אורבך, כך: "מדובר היה בתקופה שלפני העידן הדיגיטלי והתחרות העזה בשוק העיתונות, כאשר 'ידיעות אחרונות' הינו העיתון הרווחי והמוביל במדינה". אורבך מודה בתהצירו כי כבר בתחילת שנות ה-2000 "חלו התפתחויות עסקיות שליליות בנוגע לאשראי 'ידיעות' ואשראי הכבלים" ומציין, בין היתר, את "ירידת קרנה של העיתונות הכתובה", "כניסתה של YES המתחרה" ועוד. עם זאת, מציין אורבך כי קבוצת פישמן עמדה באשראי שניתן לה, עובדה שעזרה לה לצבור מוניטין חיובי בבנק.

      למעשה, טוענים בבנק הפועלים, היו אלה יותר מידי ברבורים שחורים, על פני תקופה קצרה, שהובילו את פישמן לצבור חובות עתק. ייתכן כי ההסברים של הבנק מספקים הסבר הולם לצבירת החובות הגבוהים. נניח גם, כי לא ניתן היה לצפות את המהמורות המפתיעות לכאורה שבהן נתקל פישמן לאורך הדרך - אולם גם בהקשר זה (כמו בנוגע לטענות נוספת של הבנק שיפורטו בהמשך) עולה התהייה - מדוע המשיך הבנק להעניק אשראי לפישמן? איש העסקים נכשל מלעמוד בחובותיו, תהא הסיבה אשר תהא - והבנק, מצידו, המשיך להעניק לו אשראי.

      2. מדיניות הכלה של הבנק

      "פרקטיקת הגבייה של הבנק, ככלל, הינה מיצוי חלופות לפני הליך משפטי... מגמת הבנק לנקוט בהליכים משפטיים כצעד אחרון... 'אני מאמין' זה נכון לגבי כל לקוחות הבנק, גם לקוחות פרטיים"

      "אין בעובדה שהבנק לא 'רץ' לביהמ"ש והעדיף ככל הניתן לפעול בשת"פ עם הלקוח, כדי ללמד על רשלנות"

      "הנחת העבודה של הבנק הייתה כי בהליכים משפטיים הבנק יצליח לגבות פחות מאשר בנקיטת הליכי גבייה אחרים"

      "היה חשש כי מהלך משפטי 'אגרסיבי כלפי קבוצת פישמן עלול להוביל למפולת שלג, שיחליש את איתנותה ותדמיתה של קבוצת פישמן, ובכך להחמיר את מצבה"

      "פישמן לא התכחש לחובו, אלא נענה לדרישותינו לעיבוי בטוחות והזרמת כספים. במצב דברים זה אין יתרון של ממש בנקיטת הליכים משפטיים חד-צדדיים"

      "פישמן נודע כיזם, איש עסקים ממולח ויצירתי, שנתפס כבעל ניסיון מוכח של היחלצות ממשברים. סברנו כי ייתכן שיעלה בידיו לאושש ולהשביח את נכסיו וערכה של קבוצתו... ולהניע את מלאכת הניהול והמכירה של הנכסים טוב יותר מכונס נכסים אחר"

      נניח, לצורך הטיעון, כי אכן אירעו במהלך "העשור הבעייתי" שחווה בנק הפועלים בעניינו של פישמן אירועים יוצאי דופן בחריגותם. נניח גם כי הבנק לא יכול היה לנהוג אחרת, וכי בחירתו להמשיך ולהעניק אשראי למי שסובל פעם אחר פעם מאירועים בלתי צפויים, הייתה סבירה בנסיבות העניין. כל זה עדיין לא מסביר מדוע בבנק לא מצאו לנכון לפתוח בהליכים משפטיים נגד פישמן באותה תקופה, ובפרט לקראת סוף אותו עשור, שכבר היה ברור הרבה יותר - אפילו לשיטת בכירי הבנק המשיבים לנגזרת - שפישמן לא מצליח לעמוד בחובותיו.

      התשובה לכך, לשיטת הבנק, פשוטה. חייבים "קטנים" ודאי יחלקו על התיאור שהופיע בתצהירי הארבעה, אך לדבריהם - "פרקטיקת הגביה של הבנק, ככלל, הינה מיצוי חלופות לפני הליך משפטי". כך, למשל, מתארת ברון בתצהירה את הימנעותו של בנק הפועלים, פעם אחר פעם, מנקיטת הליכים משפטיים לגביית חובו של פישמן: "הבנק נוהג לרוב בשיתוף פעולה זהיר וסביר עם הלקוח על מנת לנסות לאפשר שיפור במצבו הכלכלי, מתוך הנחה כי בטווח הארוך יהיה בכך לשפר את מצבו של הבנק - הן מבחינת תוחלת הגבייה, והן מבחינת השמירה על קשרי בנק לקוח".

      זו לא טעות. בכירה לשעבר בבנק טוענת בפני ביהמ"ש כי בעת שנוצרים חובות של לקוחות הבנק, האחרון נוהג עמם "בשיתוף פעולה זהיר וסביר". מדיניות ההכלה המתוארת בתצהיר, נטען, היא מדיניות הבנק עם כל חייב, ולא רק במקרה של פישמן. למען הסר ספק, בהמשך תצהירה אף מחדדת ברון את הנקודה האמורה כשטוענת: "'האני מאמין' של הבנק בכל הנוגע לפרקטיקת גביית חובות נכון לגבי כל לקוחות הבנק באשר הם, וגם ביחס ללקוחות פרטיים. מגמת הבנק לנקוט בהליכים משפטיים כצעד אחרון".

      ובחזרה למקרה פישמן. בנוגע אליו, מצהירים נושאי המשרה לשעבר בבנק כי "בהתאם למדיניותו של הבנק, העדיפו נושאי המשרה בבנק, עד שנת 2016, לנקוט בפרקטיקת גבייה נחושה מחוץ לכותלי ביהמ"ש". עוד הם טוענים, כי "האינטרס היחיד שעמד לנגד עייני באימוץ התנהלות זו, היה טובת הבנק ומקסום תוחלת הגבייה". בתצהירו של אורבך, מציין הבכיר לשעבר בבנק כי "אין בעובדה שהבנק לא 'רץ לבימ"ש' והעדיף ככל הניתן, ועד שלב מסוים, לפעול בשיתוף פעולה עם הלקוח, כדי ללמד על רשלנות".

      ארבעת המצהירים מתארים את ההצלחות שנחל הבנק בזמן שבחר לנקוט בהליכי גבייה "ידידותיים" עם פישמן. כך למשל, לפי התצהירים, עד ל-2016, קודם לנקיטת ההליכים המשפטיים, הצליח הבנק לגבות מפישמן 800 מיליון שקל, לפי הפירוט הבא: "פירעון חובות ממקורות חיצוניים", שהניבו לבנק 142 מיליון שקל; שעבוד נכסים שלימים נמכרו תמורת 238 מיליון שקל; מכירת נכסים משועבדים תמורת 220 מיליון שקל; וקבלת דיבידנדים מהחברות של פישמן בגובה 187 מיליון שקל. ברון מציינת בתצהירה, כי "ספק רב אם היה ניתן היה לקבל סכומים אלו אילו הייתה קבוצת פישמן נקלעת למצב הליכי חדלות פירעון בשלב מוקדם יותר".

      800 מיליון שקל אולי נראה סכום עצום, אך למעשה החוב של פישמן לבנק היה גבוה בהרבה, והגיע, בתקופות שונות, אפילו לסכום של למעלה מ-2 מיליארד שקל. בנוסף, האמירה של הבנק, שלפיה עדיף היה לו להימנע מנקיטת הליכים משפטיים עדיין טעונה הוכחה אמפירית.

      גם ברון מודה בתצהירה כי הסדר החוב שניסה הבנק לגבש עם פישמן בשנים 2010-2011 על סך 300 מיליון שקל "בלבד" לא צלח "לאור קשיים תזרימים של קבוצת פישמן". זאת, באופן המעלה תהייה שמא הליכי הגבייה הידידותיים של הבנק לא היו אלה למעשה שהזרימו לעסקיו את מינימום החמצן שנדרש להם על מנת להמשיך לפעול, אך ללא אופק חיובי בסופו של דבר.

      אבל אפילו אם יימצאו מי שיכולים להתעלם מכל זה, ולהביט בהתפעלות על הצלחותיו של הבנק לגבות את חובותיו של פישמן - עדיין נותרת, גם בהקשר זה, שאלה מרכזית אחת ללא מענה. נניח, שכחלק ממדיניות הבנק, בחרו נושאי המשרה בו להימנע מנקיטת הליכים משפטיים נגד פישמן; ונניח, שאכן פעולות אלה שירתו את החוב שצבר פישמן טוב יותר מאשר נקיטת הליכים משפטיים - עדיין עולה התהייה: מדוע במקביל להימנעותו מנקיטת כל הליך משפטי נגד פישמן, המשיך הבנק להעניק לו אשראי, שבחלקו נועד כדי לכסות על כישלונו להשיב אשראי קודם שנטל? מדוע בחר בנק הפועלים להכניס את ידו האחת לכיס, ולהעניק לפישמן את שנמצא שם, פעם אחר פעם, וביידו השניה ללקט שאריות של נכסים המהווים פירעון חלקי בלבד של החוב? לבנק הפתרונים.

      והאמת היא, שהמצב אף חמור מכך: מהתצהירים עולה כי גם ב-2016, על אף שהבנק יודע שרשות המסים החלה בהליך פשיטת רגל נגד פישמן בגין חוב מס של מאות מיליוני שקלים, ולמרות שבנק לאומי כבר החל בהליך כינוס נכסים נגד פישמן עוד ב-2015 - המשיך הבנק להעניק לו אשראי.

      3. כאילו לא ידעתם

      על משבר הלירה הטורקית: "ההפסדים הבולטים לקבוצה, הפגיעה באיתנות הקבוצה, והמשמעות האפשרית לבנק - היו עניין שהיה 'מן המפורסמות' בציבור, כפי שניתן להיווכח מהסיקור התקשורתי המאסיבי ורחב ההיקף באותה העת"

      "ברור שלא רק נושאי משרה ודירקטורים בבנק ידעו על 'אירוע הלירה הטורקית', אלא שהדבר היה גם בידיעת בעלי המניות בבנק. היה זה 'common knowledge' בקהילה העסקית כולה"

      לכל אורכם של תצהירי בכירי הבנק, חוזרים על עצמם ביטויים כמו "כפי שהיה ידוע לכול" "common knowledge" או "כפי שהיה ידוע ברבים". הבנק אף הגדיל לעשות, וצירף לתגובה מספר רב של קטעי עיתונות מהשנים הרלוונטיות, המספרים למעשה את סיפור החובות העצומים שצבר פישמן. המצהירים מטעם הבנק אף טוענים שלקראת שנת 2016 כבר היה ברור שפישמן נמצא על סף מצב של חדלות פירעון.

      בכך, כנראה, מבקש הבנק להראות כי כל הטענות שנטענות עכשיו על ידי בעל המניות שמבקש לאשר את התביעה הנגזרת, נטענות בדיעבד, במקום בזמן אמת. הציבור ידע, טוען למעשה הבנק, אך טמן ראשו בחול. טענות התובע הנגזר, שלפיהן היה על הבנק לנהוג עם פישמן אחרת ולפעול לגביית החובות שלו אליו באמצעים משפטיים עוד כשאלה היו קטנים יותר, נבלמות, לשיטת הבנק, לאור הפרסומים הרבים בתקשורת על מצבו של פישמן בזמן אמת.

      יש להודות, כי שילוב הטענות והכתבות האמורות חורג במעט מהמקובל. משעשע למצוא בתגובת הבנק לבקשת לנהל נגזרת נגדו, שבמסגרתה נטען כי הבנק היה צריך לפעול הרבה יותר מוקדם כדי לפעול לגבות את חובותיו, כתבות הנושאות כותרות כגון: "מדוע הבנקים מגינים על פישמן?" ("דה מרקר"); "למה כולם שותקים?" ("וואלה"); "ההפסדים של פישמן גדולים מ-2 מיליארד שקל" ("הארץ") ועוד.

      ואכן, השימוש בכתבות עיתונאיות בהקשר זה יכול להיות מעט מתעתע. מצד אחד, הבנק צודק. כולם ידעו שפישמן בדרך להתרסקות כלכלית, והרוב גם שתקו. מצד שני, אם לציבור היה ידוע מצבו של פישמן - ברור שגם נושאי המשרה בבנק ידעו היטב כי נפילתו של הטייקון קרבה, וסביר כי בהמשך ההליך יידונו הצדדים על המשמעות של כך.

      *** גילוי מלא: איש העסקים אליעזר פישמן הוא בעל השליטה הקודם בחברת "מוניטין", המחזיקה (100%) בעיתון "גלובס". פישמן ואלונה בר און, מבעלות השליטה הנוכחיות בחברה, מצויים בסכסוך משפטי עסקי ואישי מתמשך.