העליון הכריע: שוד היהלומים בהונג קונג שלא היה

שוד יהלומים אלים שאירע או לא בהונג-קונג, יהלומן שחטף מהלומה בראשו ונותר אזוק ועירום במשרדו עד ששוחרר על-ידי מזכירתו, תביעת ביטוח על יהלומים גנובים בשווי כ-9 מיליון דולר, שחלק מהם צצו פתאום אצל הנשדד לאחר השוד, וטענות לתרמית ביטוח ולפברוק שוד. זאת העלילה הסבוכה והמרתקת שהגיעה לבית המשפט העליון, וכללה "מפגש משולש" - כפי שהגדירו אותו שופטי העליון - של ביטוח, יהלומים ומרמה.

"המפגש המשולש" הגיע להכרעת ביהמ"ש העליון בערעור שהגיש היהלומן ערן פולק נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, שדחה את תביעתו לקבלת תגמולי ביטוח מחברות הביטוח ALLIANZ VERSICHERUNGS-AG, מנורה-מבטחים ו-HDI-GERLING INDUSTRIE VERSICHERUNG AG. זאת לטענתו, בגין שוד שבו נגנבו ממנו יהלומים בשווי מעל 9.5 מיליון דולר, ומזומנים בשווי מעל 340 אלף דולר.

העליון דחה את הערעור פה אחד, תוך שהוא קובע כי השוד הנטען כלל לא אירע. זאת, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי כי השוד התרחש; אך מאחר שפולק ניסה לרמות את הביטוח, בכך שדרש תגמול ביטוחי גם עבור יהלומים, נשלל ממנו הכיסוי הביטוחי.

הסיפור מתחיל ב-2010, אז היה פולק יהלומן ושותף בחברת "יהלומי קישוט", בעליה של מחצית ממניות "דקור יהלומים" ובעלי החברה הזרה "KD", שהתאגדה בהונג-קונג מספר חודשים לפני השוד הנטען. הסחורות במשרדי חברת KD בוטחו בפוליסת "בלוק יהלומים" - המכסה את כל הסיכונים.

בפברואר 2010 הגיע פולק להונג-קונג, לטענתו, לשם ביצוע עסקת יהלומים גדולה שהייתה אמורה להתבצע במשרדי חברת "KD", ובתיווך של אדם ממולדובה, בשם איברהימוב. לגרסת פולק, מפגש שערך במשרדיו עם שני גברים אפריקאים, שלטענתם היו נציגי הקונה המיועד בעסקת היהלומים, לא עלה יפה. מספר שעות לאחר המפגש הוזעקה וונדי, מזכירתו של פולק, לבניין המשרדים, לאחר שחברת האבטחה זיהתה שהופעל לחצן המצוקה במשרד. בהגיעה לשם, מצאה וונדי את פולק כשהוא עירום על הרצפה, ידיו ורגליו כפותות, וראשו וצווארו חבולים.

לטענת פולק, לאחר שסירב להכניס את נציגי הקונים למשרד, קיבלו האירועים תפנית אלימה - שני הגברים האפריקאים איימו עליו, שאם לא יכניס אותם למשרד יפגעו בו ובשותפו, בן הוניגמן, שגם שהה בהונג-קונג, לשם סיוע לפולק בקיום עסקת היהלומים. בתגובה, הכניס פולק את השניים למשרד.

לדברי פולק, כאשר היו נציגי הקונה במשרד, הוא ניטרל את האזעקה, ניתק את מצלמות האבטחה, ובהוראת השודדים פתח את הכספות שבהן הוחזקו היהלומים, שרוקנו את הכספות. בנוסף, לטענתו, נטלו ממנו השודדים תיק שבו כסף מזומן רב. לבסוף, לדבריו, הטיחו את ראשו בשידה, קשרו את ידיו ורגליו באזיקונים, ונמלטו מהמקום. לאחר יותר משעה הצליח פולק להגיע ללחצן המצוקה, מזכירתו הגיעה למקום, ושיחררה אותו.

ביוני 2010 הגיש פולק תביעת ביטוח לחברות המבטחות, לקבלת תגמולי ביטוח עבור רשימה שבה 1,898 יהלומים בשווי כ-9.5 מיליון דולר, וכן כסף מזומן בשווי 340 אלף דולר, שלטענתו נשדדו באירוע. רשימת התביעה התבססה על תעודות היהלומים שנמצאו על רצפת המשרד בהונג-קונג לאחר האירוע.

כחודש אחר-כך הודיעו חברות הביטוח על דחיית תביעתו - מטעמים של הפרות שונות של תנאי הפוליסה, וכן בשל ספק בנוגע להתקיימות השוד. בתגובה לדחיית תביעת הביטוח, הגיש פולק תביעה לבית המשפט המחוזי, לקבלת כ-11 מיליון דולר, הכוללים את שווי היהלומים והמזומנים, לצד דרישה לפיצויים נוספים בגין אי-תשלום תגמולי הביטוח.

הטוויסט הראשון בעלילה התרחש כעבור כשנה מהגשת התביעה, אז ביקשו חברות הביטוח לתקן את כתב ההגנה שלהן. בכתב ההגנה המתוקן הן טענו, שיש לדחות את התביעה לאור מרמה שביצע פולק, כי התברר להן ש-50 יהלומים שדווחו על ידו ככאלו שנשדדו, נותרו בידיו לאחר השוד, דבר המעלה חשד שהשוד לא התרחש. בהמשך תיקנו המבטחות בשנית את כתב הגנתן, וטענו שמדובר בכ-400 יהלומים, בשווי מעל 6 מיליון דולר, שדווחו ככאלו שנשדדו, בעת שבפועל נותרו בידי פולק.

בינתיים ביקש גם פולק לתקן את כתב תביעתו - למחוק 41 יהלומים מהתביעה, שכן התגלה לו שאלו אכן נותרו בידיו. הסברו היה, שיהלומים אלו נשלחו בשבועות שקדמו לשוד להוצאת תעודה מחודשת בקוד חדש. כך שהיהלומים לא נמצאו בעת השוד בהונג-קונג, אך תעודותיהם הישנות כן, ולכן הם נכללו בטעות בתביעה.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעת פולק, וקיבל את טענת חברות הביטוח ברובה, בדבר מרמה. בפסק הדין נקבע, כי המרמה התבצעה כך שפולק הכליל ברשימת התביעה, שפירטה את היהלומים שנשדדו, יהלומים שבפועל נשארו במלאי, ושפולק ניסה להסוות את זהות היהלומים שנותרו בידיו כחדשים. נקבע, שבנקיטת שיטה זו, פולק והחברות שבבעלותו פעלו מתוך כוונת מרמה להוצאת כספים שלא כדין מחברות הביטוח; תוך התבססות על דיווחים כוזבים ביחס ליהלומים שנשדדו, ותוך מודעות לכזב.

ביהמ"ש קבע, שפולק "הסתיר" יהלומים רבים, ששוויים מסתכם בכמחצית סכום התביעה, ושעובדה זו יורדת לשורש התביעה וצובעת אותה במרמה, באופן המצדיק את דחייתה בשלמותה.

המחוזי דן גם באירוע השוד הנטען, אך אף שמצא את גרסת פולק ביחס לאירוע השוד כמעוררת קשיים ניכרים, קבע שהשוד אכן התרחש. ביהמ"ש קבע, כי התמיהות ביחס לאירועים הנטענים עלו כבר כשתיאר פולק את שלב ההכנות לעסקה שלשמה יצא להונג-קונג, והגדיר את פעולות ההכנה לעסקה "כמשונות או נטולות היגיון".

זאת, מהטעמים הבאים: קיום העסקה היה מוטל בספק, לאחר שהמתווך שהיה בקשר עם הקונה שהתעניין בעסקה, תיאר את הקונה כ"לא רציני"; פולק לא נקט אמצעים כדי לדאוג לכך שהעסקה תהיה מאובטחת כראוי, בניגוד לאופן שנהג בעסקה קודמת; וגם נסיבות שכירת משרדי חברת "KD" שעמדו די ריקים ללא כיסאות ושולחן ישיבות - הדרושים לעריכת עסקה במיליוני דולרים - עוררו תהיות.

עוד ציין ביהמ"ש, שאף שהבניין שבו היו משרדי "KD" לא היה מאובטח, בחר פולק לבצע שם את העסקה לבדו. זאת, על אף שיכול היה להיעזר במזכירתו וונדי או בשותפו הוניגמן, ששהייתו בהונג-קונג נועדה לסייע לפולק בביצוע העסקה. תמיהה נוספת עלתה מכך שפולק בחר לשחרר את וונדי מוקדם ביום השוד הנטען, הגם שידע על הפגישה עם האפריקאים.

לדברי ביהמ"ש, בכך לא תמו הקשיים המטילים ספק בגרסתו, כמו סרטון מצלמת האבטחה של הבניין, שבו לא נראו סימנים לאלימות או לאיומים מצד האפריקאים כלפי פולק בעת כניסתם למשרדים.

למרות שלל הקשיים, הסתירות וחוסר ההיגיון בגרסת פולק לאירועים, קבע בית המשפט המחוזי שפולק הוכיח שהשוד אכן אירע. אולם לאור הקביעה שהוכחה כוונת המרמה, וכי די באירועים שלאחר השוד להוכחת כוונה זו, דחה המחוזי את תביעתו בשלמותה.

פולק ערער על הכרעת המחוזי לבית המשפט העליון, תוך שהוא תוקף את הקביעות בעניין המרמה, ואת דחיית תביעתו על-ידי המחוזי. מנגד, ביקשו חברות הביטוח, כי בית המשפט העליון יקבע שלא אירע כלל שוד.

שופטי ביהמ"ש העליון, ניל הנדל, מני מזוז וענת ברון, קבעו שבית המשפט המחוזי שגה בנימוקיו לדחיית תביעתו של פולק, כשקבע כי אירע שוד, אך המרמה שוללת את הכיסוי הביטוחי. עם זאת, הותיר העליון את השורה התחתונה של המחוזי על כנה, ודחה במלואה את תביעתו של פולק נגד חברות הביטוח. הפעם סיבת הדחייה לא הייתה המרמה בקשר לכמות היהלומים שנגנבו, אלא קביעתם החד-משמעית של שופטי העליון, כי השוד הנטען כלל לא אירע.

השופט הנדל ציין, שתוצאת פסק הדין של המחוזי נושא על גבו "מעין סתירה". זאת, מאחר שתביעת פולק נדחתה על סמך מרמה שמבוססת על ראיות המעידות על תכנון מוקדם לפני אירוע השוד הנטען (פתיחת סדרה בעלת קוד חדש והוצאת תעודות חדשות ליהלומים על-ידי פולק, א' ל"ו), אך נקבע, שתכנון מוקדם זה לא אירע, הואיל והשוד אכן התקיים.

הנדל ציין, ש"הסבר אפשרי לתוצאה 'פרדוקסלית' זו, היא שבית המשפט המחוזי סבר שהדיון שהוא עורך בשאלה העובדתית בדבר התקיימותו או אי-התקיימות השוד היא מבחינת למעלה מן הצורך, ואין בה השפעה על הכרעה בתביעה. על-פי גישה זו די בטענת המרמה כדי לדחות את התביעה, כך שאין חשיבות רבה בקבלת טענות חברות הביטוח בדבר בימוי השוד.

"אך נמצא, כי למעשה טענת המרמה נשענת על פעולותיו של פולק טרם אירוע השוד הנטען - פתיחת סדרה בעלת קוד חדש והוצאת תעודות חדשות ליהלומים". על כך כותב הנדל: "משעה שפעולות אלו מהוות את בסיס השיטה שאיפשרה לפולק לכלול ברשימת התביעה יהלומים שלמעשה נותרו בידיו, הקביעה שאכן אירע שוד אלים ובלתי צפוי הינה מוקשית". כלומר, קביעת המחוזי שאירע שוד סותרת את קביעתו, שלפיה פולק ביצע פעולות כדי לפברק שוד.

נימוקים אלו, נקבע בעליון, מובילים למסקנה שלא היה שוד: "ככלל, הנטל להוכיח את האירוע הביטוחי מוטל על התובע. פולק לא עמד בנטל זה". בנוסף, ציין הנדל כי לא רק שפולק לא הוכיח את טענתו על דרך השלילה, אלא גם גרסתו נסתרה מכוחן של ראיות פוזיטיביות חזקות דיין.

על קביעות אלה, הוסיף השופט מזוז, כי כחלק מהפעולות המחשידות שבהן נקט פולק לפני אירוע השוד הנטען, ניתן להוסיף את העובדה ש"השוד" הנטען אירע סמוך מאוד להרחבת הפוליסה, לבקשת פולק, מכיסוי מרבי של 3.5 מיליון דולר לכיסוי של 10 מיליון דולר. זאת, כשב"שוד" נשדדו כנטען יהלומים וכסף מזומן בשווי כולל של כ-9.85 מיליון דולר.

השופטת ברון הוסיפה, ש"מעשה המרמה 'נמצא מתחת לפנס' וגילויי המרמה בנוגע להיקף היהלומים שנטען שנשדדו תומכים במסקנה, שלא התרחש כלל אירוע ביטוחי".