מפעל הנצחה לבירוקרטיה

למרות מאמציהם של שר התקשורת ראובן ריבלין ומנכ"ל משרדו אורי אולניק לבטל את משרד התקשורת כמשרד ממשלתי, ייכנס בשנה הבאה שר חדש למשרד התקשורת. ייתכן שיהיה זה שר הנושא באחריות למשרד נוסף, אבל אפסו הסיכויים להשלים מבעוד מועד את תיקון החוק המבטל לגמרי את מעמדו של שר התקשורת לפני הבחירות. עם כניסתו של שר התקשורת החדש לתפקיד, הוא יתבקש על ידי מנכ"ל המשרד לזרז את היוזמה לביטול משרד התקשורת כמשרד ממשלתי, ולהחליפו במוסד המכונה "רשות תקשורת".



בהרצאה בוועידת העסקים של ישראל הציג אולניק הצעה למבנה הרשות, שתהיה חלק ממשרד ממשלתי, קרוב לוודאי משרד התמ"ס. התרשים שהציג אולניק נראה כאילו נועד לערפל במקום להבהיר את כוונות המשרד: הרשות על פי התרשים היא יצור דו-ראשי שאין מעליו יד מכוונת. היא מורכבת ממועצת תקשורת, לצדה מועצה לטלוויזיה ורדיו מסחריים, האחראית במשותף למינהלת הרשות, בת 10 אגפים. בתרשים לא מוצע להעמיד בראש היצור הדו-ראשי יו"ר או מנכ"ל, וגם אין בו ציון של הקשר בין הרשות למשרד הממשלתי שבראשותה.



מה שכן עלה בידו של אולניק לעשות, הוא להסתכסך עם יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, דורית ענבר. ענבר היתה בעבר מועמדת שר התקשורת לראשות מועצת השידורים המאוחדת, שתמלא בעתיד את תפקידי מועצת הכבלים והלוויין ומועצת הרשות השנייה. ריב הסמכויות בין ענבר לאולניק הפך לעימות אישי, ומאז נראה כי ענבר חיה על זמן שאול במועצת הכבלים. עד כמה שהדבר תלוי בשר הנוכחי ובמנכ"לו, תסיים ענבר את תפקידה בקרוב ולא תזכה במשרת יו"ר המועצה המאוחדת. היא מותחת ביקורת גלויה כמעט על התוכנית להקמת הרשות, וטוענת כי המבנה החדש יסרס את הפיקוח על השידורים וישחק לידי חברות הכבלים ובעלי ההון.



אולניק לא המציא את רשות התקשורת, ואפילו אינו הראשון שיוזם החלטת ממשלה להקמתה. ב-96' הוגשו למשרד התקשורת המלצות מפורטות להקמת הרשות. את ההמלצות גיבשה ועדה קומפקטית בת שלושה חברים שכללה את היו"ר, ראש אגף התקציבים דוד בועז, הממונה על ההגבלים דוד תדמור ומנכ"ל משרד התקשורת יצחק איש הורוביץ. עבודתה של ועדת בועז היתה קלה ומהירה למדי, מפני שהמליצה על הקמתה של רשות העוסקת בתחום הטלקומוניקציה בלבד, ולא בפיקוח על שידורים. הממשלה אימצה את ההמלצה שנראתה פשוטה יחסית לביצוע. ההחלטה הזו, כמו מרבית החלטות הממשלה, לא יושמה מעולם.



התפטרויות חשאיות



אולניק מנסה לבנות רשות אדירת כוח ורחבת סמכויות, מגלומנית, לטענת מבקריו. בטיוטה האחרונה שכתב אולניק קיבל יו"ר הרשות סמכויות רחבות אף יותר מאלה המופקדות היום בידי שר התקשורת. הסמכויות הורחבו על חשבון צמצום האוטונומיה היחסית שיש למועצה האמורה לפקח על השידורים.



ההמלצות עוררו סערה וגרמו לפרישתם של כל חברי הוועדה, למעט אנשי משרד התקשורת הכפופים למרותו של אולניק. משרד התקשורת, שהודיע בתרועה על מינוי חברי הוועדה, ניסה להסתיר את סדרת ההתפטרויות אפילו מחברי הוועדה האחרים. רק לאחר סירובם הפומבי של חלק מהנציגים לחתום על הדו"ח נאלץ אולניק להיכנע לתכתיבי משרד המשפטים ומשרד האוצר, שתבעו להכפיף את הרשות למשרד ממשלתי.



הצדדים למחלוקת על מיקומה של הרשות במערך הממשלתי מאשימים זה את זה בתאוות כח לשמה. אולניק מנסה להשוות את מעמדה של הרשות העתידה לקום למעמדה של רשות ניירות ערך או הרשות להגבלים עסקיים. ואולם הפיקוח על התקשורת אינו דומה לניהול רשויות אלה: אמנם רוב ההחלטות במשרד הן טכניות, אך חלק מהן חייב להיות נתון לפיקוח של מועצה ציבורית. הניסיון מלמד כי דווקא מועצת הכבלים ומועצת הרשות השנייה הצליחו לייצג טוב יותר ממשרד התקשורת את האינטרס הציבורי מול הלחץ הכבד והרצוף שמפעילים בעלי ההון וחברות הענק על משרד התקשורת.



פעמים רבות, אולי רבות מדי, הוכיחה צמרת משרד התקשורת כי היא נוטה ללכת שבי אחר טענות המונופולים ובעלי הזרוע בשוק התקשורת, על חשבון אינטרסים מובהקים של הציבור. כך למשל, בהמלצת הפקידים החליט השר ראובן ריבלין להימנע מפתיחה מלאה של שוק התקשורת הבינלאומית לתחרות, ולדחות בשנתיים לפחות את פתיחת השוק המקומי לתחרות. המשרד מצליח לעכב כבר יותר משנה את ביצוע החוק המאפשר ליזמים פרטיים לשדר ערוצים עצמאיים על גבי רשת הכבלים.



לא במקרה ממליץ כעת אולניק להוציא מידי המועצה כליל את הסמכות להמליץ על תנאי הפתיחה של רשתות הרדיו והטלוויזיה ליזמים פרטיים. חוסר היציבות הפוליטית ויוקרתו המוגבלת של משרד התקשורת גורמים לחילופים תדירים בצמרת המשרד. השרים נאלצים לסמוך באופן עיוור כמעט על המלצות הדרג המקצועי שלהם, ועד שהם מספיקים ללמוד את הבעיות הסבוכות הם נקלעים לימי בחירות ומתחלפים. המסקנה של אולניק ממצב זה נכתבה בטיוטת הדו"ח שלו: רק רשות עצמאית יכולה לנהל מדיניות ארוכת טווח המנותקת מלחצים פוליטיים.



הקביעה נשמעת נכונה, אבל המציאות אינה תומכת בתיאוריה הזו. השר ריבלין לא שינה ולא הפך על פיה אף אחת מהחלטות המרכזיות של קודמו בתפקיד, בנימין בן אליעזר, ואפילו לא טרח לבחון מחדש החלטה שגויה בעליל כמו הקצאת תדרים לדור השלישי של התקשורת הסלולרית. הסיבה: כשר חדש בתפקיד העדיף ריבלין לקדש את המלצות הצוות המקצועי, שלא התחלף בעקבות הבחירות. שינוי מסוים הורגש במשרד רק לאחר שהמנכ"ל הוותיק דני רוזן פינה את מקומו לאולניק. ואולם אולניק היה קודם לכן יועצו של השר הקודם, ולכן לא הורגשה מהפכה של ממש במשרד התקשורת.



מי יגן על הצרכן?



תפקידה החשוב ביותר של מועצה מפקחת יהיה לייצג את הצרכן. צרכן התקשורת נפגע מהאישורים הסיטוניים הניתנים במשרד התקשורת להעלאות מחירים והקלות שונות לאילי התקשורת. כל מי שמבקר במשרד התקשורת, בעיקר בימי חמישי, יכול לראות את מצעד מנהלי החברות והשתדלנים העובר בלשכות השר והמנכ"ל. איש מהמבקרים אינו מייצג את הצרכן. עד לחודשים האחרונים לא היו נציגי הצרכנים מודעים למשקלו הרב של משרד התקשורת בסל ההוצאות של הלקוח. הם התעוררו רק כאשר התברר להם שוועדת קרול שהוקמה כדי לדון בפתיחת שוק התקשור