בשנתיים האחרונות עסק ארליך, כיו"ר האיגוד, בעיקר במאבקים ציבוריים. ואולם למרות כמה הצלחות שרשם האיגוד, יודע ארליך לספר גם על אכזבות. "נאבקנו רבות על שינוי חוק המו"פ שיאפשר הוצאת ידע מישראל. בסופו של התהליך דווקא הסעיף העוסק בהוצאת ידע לא שונה, בעוד החוק עצמו שונה", הוא מספר.
לדבריו, משרד התמ"ס התנה את שינוי הסעיף בכך שבעת מימוש של חברה, תתוגמל המדינה כמו בעל מניות בחברה. הקרנות הסכימו שהמדינה זכאית לפיצוי על השקעתה ואף רשאית ליהנות מפירותיה, אך לא הסכימו להפוך אותה לבעל מניות. לאחר שהקרנות הבהירו כי שיטה זו, שהוצעה בידי המדען הראשי הקודם כרמל ורניה, תחייב את המדינה להפוך למעורבת בחברות הנרכשות עד לשחרור המניות ופדיונן, הוחלט בסופו של דבר שלא לשנות את הסעיף.
בסופו של דבר, טוען ארליך, איש אינו יוצא נשכר מכך שסעיף הוצאת הידע לא שונה בחוק המו"פ. החברות נרתעות מלבקש מענקים מהמדען הראשי וממשיכות לברוח לחו"ל, וגם המדינה אינה מתאימה עצמה לאווירת הגלובליזציה בשוק העולמי, המעודדת העברת ידע ממדינה למדינה.
פעילות ציבורית נוספת של האיגוד שזכתה להצלחה חלקית בלבד היתה הקמת קרן הסיד הממשלתית של משרד התמ"ס, המשקיעה יחד עם הקרנות בחברות צעירות. בקשתו של האיגוד להקים קרן נוספת, שתשקיע בחברות בוגרות יותר שאינן מצליחות לגייס הון, נתקלה בסירובה של המדינה. אף שצעד זה עורר ביקורת ציבורית קשה בשל מה שנראה כניסיונן של הקרנות לקבל כספי ציבור לצורך כיסוי כישלונן העסקי, ארליך מאמין כי היענות להצעה היתה מצילה חברות רבות. "יש חברות רבות בוגרות יחסית שהושקע בהן כסף ויש להן עתיד, אבל בגלל המצב קשה להן לגייס כסף. המדינה, בהשקעה לא גדולה, יכולה להציל חלק מהחברות האלה ולמנוע פיטורי אלפי עובדים המועסקים בהן".
פעילותו הציבורית האחרונה של איגוד הקרנות היתה ניסיונו לשכנע את משרד האוצר להעניק ערבויות למשקיעים המוסדיים הישראליים, דוגמת קופות הגמל והפנסיה וחברות הביטוח, כדי שישקיעו בקרנות הון סיכון ישראליות. הצורך במתן הערבויות, טען האיגוד, נובע מחוסר יכולתן של הקרנות המקומיות לגייס הון בחו"ל. למרות התשובה השלילית שמסרו פקידי האוצר, ממשיך האיגוד בניסיונות השכנוע. "יש בעיה אמיתית לגייס כסף מחוץ לישראל", מסביר ארליך. "אבל מדובר גם בבעיה פסיכולוגית של המשקיעים הזרים, שרואים שדווקא המשקיעים המוסדיים הישראליים אינם משקיעים בקרנות. הערבויות שאנחנו מבקשים מהמדינה, בהיקף של מיליארד דולר, ימנפו השקעות נוספות בהיקף של 2 מיליארד דולר מגופים זרים".
גם הצלחתה של קרן אוורגרין הישראלית לגייס 95 מיליון דולר ממשקיעים זרים בשנה וחצי האחרונות, הנראית כעומדת בסתירה לטענות אלה, אינה מצליחה להרגיע את חששו של ארליך או להפריך את טענותיו. "נכון שאוורגרין הצליחה", הוא אומר. "זו קרן טובה עם משקיעים נאמנים שהיה לה השכל להקדים את כולם". ואולם לדבריו, הקרנות הישראליות שייצאו לגייס הון ממשקיעים זרים ב-2003 וב-2004 ייתקלו בבעיה כאשר ייאלצו להתחרות בשורה ארוכה של קרנות אמריקאיות שיבקשו לגייס את אותם כספים. "השילוב של המצב הביטחוני וחוסר הנכונות של משקיעים מוסדיים ישראליים להשקיע בקרנות יקשה עליהן לשכנע גופים זרים להשקיע בישראל", הוא טוען.
אם לא די בכך, הוא מוסיף, הרי דרישתו של הממונה הזמני על אגף שוק ההון והביטוח באוצר, אייל בן שלוש, מהמשקיעים המוסדיים, למנות בשנה הבאה מעריך חיצוני לביצועי קרנות ההון סיכון שבהן השקיעו, רק החריפה את המצב. תקנה חדשה זו, הוא מעריך, תגרע עוד יותר מנכונותם של המשקיעים המוסדיים הישראליים להשקיע בהון סיכון. "הם יגידו, מי צריך את הצרה הזו". דרישה זו, הוא טוען, גם אינה מעשית, שכן כמעט בלתי אפשרי לתת הערכה מדויקת לגבי כל פורטפוליו.
בתקופה הקרובה, מאמין ארליך, ייקבע עתידה של התעשייה. הוא מעריך כי ב-2003 תחול עלייה בהיקף ההשקעות בשלב הסיד ובהשקעות בכלל, שכן הקרנות יסיימו להשקיע את ההון שברשותן לקראת יציאתן לגיוס כספים חדשים לקרנות ההמשך. הוא מוסיף כי ייתכן שהדבר יוביל לניסיון נואש אחרון שלא למחוק חברות המצויות בקשיים, בשל חוסר רצונן של הקרנות להדגיש כישלונות בתקופה של גיוסי הון לקרנות חדשות.
באשר לעתיד האיגוד, ארליך מקווה כי מחליפו בתפקיד, חמי פרס, יידע לנווטו לעסוק בענייניה הפנימיים של קהילת ההון סיכון, כגון בניית תקנים והכשרת העוסקים בתחום, ופחות בפעילות ציבורית. כן הוא מקווה שהאיגוד ירחיב את פעילותו בתחום התרומה לקהילה.