פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נגד כל האינטרסים: למה לא פוחדים כאן מבחירות?

      לכאורה, הפוליטיקאים אמורים לחשוש מבחירות - זה יקר, זה מסכן את עבודתם. בפועל, לא נראה שזה מזיז להם. למה?

      מליאת הכנסת 3 באוקטובר 2019 (ראובן קסטרו)
      מליאת הכנסת (צילום: ראובן קסטרו)

      לאחרונה חשבתי לעצמי למה כולם כל-כך בטוחים שיהיו עוד בחירות בחודשים הקרובים. כי ממבט ראשון, זה נראה מאד לא סביר שהפוליטיקאים ירצו את זה. בחירות הן דבר יקר, ולא רק למשק. בעבר, למרות שהמפלגות מקבלות מימון נדיב, כל מערכת בחירות הייתה מגדילה מאד את החוב שלהן, וזה אמר שלח"כים נשאר פחות כסף, כי הכסף שהמפלגה מקבלת עבורם הלך לכיסוי הלוואות.

      חוץ מזה, עבור הח"כים שבפנים, בחירות זה דבר מסוכן: אף אחד לא רוצה לעזוב את החיים שהיו לו קודם בשביל להיות ח"כ לשלושה חודשים ורבע. תחשבו על מישהו שהתפטר מהמשרד כי הוא נכנס לכנסת, וחודש וחצי אחר כך הוא צריך לארוז את המזוודות, ולהחזיר את המכונית החדשה. אז למה בכל זאת לא נראה שהפוליטיקאים לא ממש בלחץ מזה שנלך לבחירות פעם נוספת?

      לא מספיק איכפת - לא מספיק אדישים

      התשובה היחידה שאני יכול למצוא זה שאנחנו, כציבור, הגענו למצב שפשוט לא אכפת לנו, אבל לא מספיק לא אכפת לנו. אני יודע שלא אכפת לנו, כי אם היה לנו אכפת, אז היה ברור לפוליטיקאים שאנחנו נתנקם במי שבגלל אינטרסים פוליטיים מביא לכך שהמכסים יעלו אוטומטית בסוף השנה, שהחוב של המדינה, זה שאנחנו משלמים מסים כדי לסגור, ממשיך לגדול, שאף אחד לא מטפל בבעיות התחבורה, ושהמצב הנוכחי עשוי לדרדר את ישראל לקיטון בתוצר לנפש, מה שיסכן את המשרות של כולנו, חוץ משל אלו שעובדים בוועדת הבחירות המרכזית. כך שאם היה אכפת לנו, לח"כים של הליכוד ושל כחול-לבן היה ברור שאם הולכים לבחירות עוד פעם, חצי מהם בחוץ. במצב כזה, אני די משוכנע שהיו מוצאים דרך להקים ממשלה בתוך יומיים וחצי, כולל הפסקות לקפה, פיצוחים, שמפנייה ורודה, וסיגרים.

      מצד שני, לא מספיק לא אכפת לנו. כי אם לנו מספיק לא אכפת, אז לכל המפלגות היה ברור שבבחירות הבאות אף אחד לא יגיע להצביע חוץ מהחרדים, ואולי גם הערבים, אם הם ידעו להתארגן ולנצל את ההזדמנות. כך שאם באמת לא היה אכפת לנו, לנתניהו וגנץ היה ברור שאם הם לא ימצאו הסדר, ראש הממשלה הבא יהיה או יעקב ליצמן או איימן עודה. באופן אישי אני מעדיף את האפשרות השנייה, אבל אני די בטוח שאם הפוליטיקאים היו חושבים שזה המצב, הליכוד וכחול-לבן היו מוצאים פתרון בתוך שעתיים.

      אז איך הגענו למצב כזה, שבו לא אכפת לנו, אבל לא מספיק. לדעתי, זה בגלל שמצד אחד, אנחנו יודעים שעוד בחירות זה רע. אבל אנחנו לא מרגישים שזה רע. בסך הכול אנחנו מרוויחים עוד יום חופש, ואנחנו לא ממש מרגישים את זה בתלוש. את הגידול במסים שיגיע בגלל זה, נרגיש רק בעוד שנה, אז למה לדאוג כבר עכשיו? חוץ מזה, אחרי שב-2019 קיבלנו שלוש חופשות לבחירות, יהיה קשה לעבור את 2020 בלי אף אחת. אז למה שיהיה לנו אכפת? מצד שני, רובנו כנראה לא רוצים לא את ליצמן ולא את עודה כראשי ממשלה, אז לא מספיק לא אכפת לנו.

      וכשאנחנו במצב חסר אכפתיות כזה, הפוליטיקאים יכולים ללכת לעוד בחירות כי הם מרגישים שהתוצאות יהיו פחות או יותר אותו דבר. אבל אם כבר הולכים לעוד בחירות, יש לי בקשה קטנה. רק לא בחופשת הסמסטר. זה ממש לא כיף כשיום הבחירות יוצא בתקופה שבה אני ממילא בחופש. אז אני מודיע כבר מעכשיו: בחירות במרץ זה בסדר, בינואר גם. אבל אני לא אצביע לאף אחד שירים את היד לבחירות בפברואר. לחוסר האכפתיות שלי, לפחות, יש גבולות.

      ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי