סיכום 2002 בקרנות - בין מאניה לדיפרסיה

הסערה הפיננסית שעברה על שוקי הכספים בישראל ב-2002 התבטאה גם באופן שבו התנהג הציבור בהשקעה בקרנות הנאמנות. 2002 תיזכר כאחת השנים הקשות והגרועות בתולדות שוק ההון. כמעט בכל אפיקי ההשקעה נחלו המשקיעים הפסדים צורבים. האפיק המט"חי היה היחיד שרשם תשואות ריאליות חיוביות.



ניתוח ההתרחשויות בענף הקרנות, בשנה שהיתה רצופת דרמות כלכליות, מציג תמונה לא מעודדת על אופן קבלת ההחלטות של המשקיעים הפרטיים. בין התופעות השליליות ניתן לציין את הכניסה המאסיווית לקרנות הנאמנות בתחילת השנה, בעיקר לקרנות השקליות, כאשר התשואות היו נמוכות; ואת הבריחה מקרנות אלה לאחר הפסדי הון גדולים בחודשים שלאחר מכן, כאשר התשואות היו בשיא והמחירים בשפל.



"שוב הוכח שהציבור נשאר לכבות את האור", אומר מנכ"ל אילנות דיסקונט, שי ברק. ברק מסביר כי כאשר התשואות השקליות הגיעו ל-13% והדולר היה בשיא, הקרנות השקליות שיקפו הפסד של כ-8% מתחילת השנה; דווקא אז, הציבור מכר את יחידות ההשתתפות. עם סיום השנה תיקנו הקרנות השקליות את התשואות, כך שמי שלא נהג בפאניקה כיסה לפחות חלק מההפסד, הוסיף ברק.



ברק מאפיין את התנהגות המשקיעים בענף ב-2002 כהתנהגות של אדם הסובל ממאניה דיפרסיה ונע בין אופוריה לדיכאון. האופוריה הגדולה התחילה עם הפחתת הריבית בסוף דצמבר 2001 בשיעור של 2%. באותה עת הבנקים הציעו פיקדונות שקליים בריביות נמוכות, הדולר התחיל לטפס והבורסה פרחה. האלטרנטיווה היחידה כמעט שראה הציבור לנגד עיניו היתה השקעה בקרנות הנאמנות. גם הבנקים זיהו את הפוטנציאל ושיווקו באגרסיוויות קרנות אג"ח אקטיוויות.



"בינואר קנה המשקיע הממוצע מכל הבא ליד", אמר ברק. משקיעים רבים שלא פעלו מעולם בקרנות נכנסו לענף עקב היעלמות האלטרנטיווה השקלית. בתוך פחות משלושה חודשים גייסו קרנות הנאמנות סכום שיא של 21 מיליארד שקל.







ואולם האכזבה מתשואות הקרנות לא איחרה לבוא. הירידות במניות ובאג"ח, במקביל להתרחשויות הביטחוניות, שרשרת הפיגועים ההמוניים וכניסתו של צה"ל לשטחים במבצע חומת מגן במארס, הביאו לתחילתו של גל פידיונות. בשיא המשבר הפיננסי, ביוני 2002, נפדו מהקרנות כמעט 8 מיליארד שקל. ביולי נפדו עוד 5.5 מיליארד שקל.



"בפברואר התחילו מימושים בקרנות השקליות ובמנייתיות, ובמארס כבר היתה מכירה כללית, והדיכאון תפס מקום", אמר ברק. יותר מ-31 מיליארד שקל נפדו מקרנות הנאמנות בתוך שמונה חודשים.



ברק מציין כי האשמה להתנהגות הלא רציונלית מוטלת גם לפתחם של מנהלי תיקים ומנהלי השקעות בגופים מוסדיים, שבתשואות גבוהות יצאו מההשקעות השקליות ורק לאחר מכן, כאשר התשואות ירדו, הם חזרו לשוק כדי לקנות. עם זאת, ניתן אולי להסביר את הפידיונות הגדולים בחשש שהנפילות בשוקי ההון יתחזקו ומשבר פיננסי אמיתי ועמוק אכן יתרחש בסופו של דבר.



כלכלני אילנות דיסקונט מציינים כי בשלושת המשברים השקליים הקודמים מאז 98', העבירו המשקיעים את הכספים שנפדו מהקרנות השקליות לפיקדונות שקליים בבנקים. החזרה לאפיק השקלי הסחיר התרחשה לאחר תקופת צינון, והתבססה בעיקר על אמון בהתנהלותו של בנק ישראל ובכפוף לצעדים שנקט.



לעומת זאת במשבר הנוכחי בשוק השקלי, אומר ברק, היה פרק זמן ממושך שבו הציבור לא העביר כספים לפיקדונות, אלא פיזר את השקעתו לקרנות המדדיות והמט"חיות. לדבריו, הסיבה המרכזית לכך היא חוסר האמון שנוצר במנהיגות הכלכלית, באוצר ובבנק ישראל. עצירת המשבר ביוני 2002 נבעה, בכל זאת, מפעילותו של בנק ישראל שהעלה את הריבית מרמה של 4.6% לרמה של 9.1% בתוך חודש. צעד זה החזיר את האמון בהנחה הבסיסית כי הבנק לא ייתן לאינפלציה להרים ראש.



ניתן לציין גם כמה תופעות חיוביות. ענף חדש של קרנות נאמנות המשקיעות באג"ח חו"ל הושק ב-2002 וזכה להצלחה גדולה. שיעור נכסי קרנות הנאמנות המשקיעות בחו"ל מתוך סך נכסי הקרנות היה במשך שנים כ-4%. ב-2002 שיעור זה רשם גידול מתמשך. כך, בינואר עלה היקף נכסי קרנות חו"ל ל-6% מהענף, במארס ל-8% ובמאי ל-11%. בנובמבר הגיע שיעור נכסי קרנות חו"ל ל-14%.



מדובר בשינוי תרבותי באופן ההשקעות של הציבור, שהבין את הצורך בפיזור התיק. בנוסף, ניתן לציין את הפניית חלק מהכספים לקרנות מט"חיות מקומיות הרוכשות גלבועים ולקרנות מדדיות. לקראת סוף השנה, כאשר היה ברור כי הרפורמה במס אכן תיכנס לתוקפה, היו גיוסי ענק בקרנות השקליות שהבטיחו תשואה מובטחת ובקרנות שהתחייבו להשקיע בנכסים פטורים ממס.