פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תואר ראשון? הצעירים מוותרים עליו - וזו הסיבה

      מגופים המספקיים ידע הפכו האוניברסיטאות לגופים המספקים הוכחה למעסיקים על כישורי העובדים. כעת המצב משתנה - אבל לאיזה כיוון?

      היום הראשון ללימודים באוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, אוקטובר 2018 (ראובן קסטרו)
      סטודנטים (צילום אילוסטרציה: ראובן קסטרו)

      אם שואלים למה יש כל כך הרבה צעירים בישראל שמוכנים לוותר על התואר האקדמי, צריכים להבין מה קרה ב- 30 השנים האחרונות. באופן היסטורי, המטרה של האקדמיה הייתה לייצר ידע. סטודנטים הגיעו לאוניברסיטה כדי לצאת עם ידע נוסף. לעתים זה היה בגלל שידע סייע להם בעבודה, ולעתים בגלל שידע היה משהו שנדרש ממישהו ששואף למעמד חברתי מסוים.

      אבל בערך לפני שלושים שנים קרה משהו מעניין. מקומות עבודה התחילו לדרוש תואר אקדמי כתנאי לחלק גדול מהמשרות. רוב המעסיקים אומנם יודעים שבדרך כלל הידע שסטודנטים לומדים באוניברסיטה לא ממש רלוונטי למה שהם יצטרכו לעשות כשהם יגיעו למשרד. גם במקרים הדי נדירים שבהם הידע שהסטודנטים למדו באוניברסיטה רלוונטי למקום העבודה, אפשר היה ללמד אותם את החלק הרלוונטי תוך כדי עבודה. זה היה לוקח חצי מהזמן, וחוסך מהמסכנים לימוד של הרבה מאד דברים שהם שכחו שעתיים אחרי המבחן. תשאלו את החברים שלי שלמדו בטכניון מדעי-המחשב ושעוסקים בתכנות מה הם יודעים על המשפט היסודי של החשבון האינפנטיסימלי, ותבינו שאפילו אלה שלמדו באוניברסיטה משהו שנחשב למקצוע, לא באמת למדו משהו שקשור למקום העבודה.

      אז למה מקומות עבודה בכל זאת רוצים שהמועמדים יגיעו עם תואר אקדמי? יש לזה שתי סיבות. הראשונה, כי מקומות עבודה מחפשים עובדים שמוכנים להשקיע, ושמסוגלים ללמוד. מבחינת מקום העבודה, מועמד שהיה מוכן לבזבז שלוש שנים מהחיים בלשנן משפטים באלגברה או להבין למה עקומת הביקוש יורדת משמאל לימין, הוא כנראה מועמד שיהיה מוכן לסבול כל דבר בעבודה, ואפילו לעשות את זה טוב.

      השנייה היא כי המעסיקים כבר הבינו שמערכת החינוך בישראל היא לא הכי טובה בעולם. לכן, כשמעסיקים נתקלים בחיילים משוחררים שחזרו מהטיול בחו"ל ואין להם השכלה אקדמית, הם נאלצים להניח שהכישורים שלהם הם די ירודים. אז היום כשמעסיקים מחפשים מזכירה, הרבה פעמים הם מעדיפים אחת שיש לה תואר אקדמי. התוצאה היא שכשלושים אחוזים מבעלי התארים האקדמיים בארץ עוסקים במשרות של "צווארון כחול".

      שיווי המשקל מופר

      אבל שיווי המשקל שבו המערכת האקדמית מתפרנסת מזה שאנשים מגיעים לאקדמיה כי המעסיקים מחפשים עובדים שמסוגלים ללמוד ושיש להם כישורים בסיסיים, לא מצליח להחזיק מעמד. הוא לא מחזיק מעמד כי סטודנטים שיש להם יכולת, מחפשים דרכים אחרות להראות למעסיק שיש להם כישורים. סטודנטים שיש להם פחות יכולת, מתחילים להבין שגם אם הם ילכו לאקדמיה הם בכל זאת יסיימו במשרות לא אקדמיות, ולכן ללכת ללמוד שלוש שנים נראה לא כל-כך אטרקטיבי.

      מהצד השני, מעסיקים שמחפשים עובדים עם יכולות גבוהות, מבינים שאולי עדיף להם להשקיע בללמד את העובדים ישירות במשרד, כי ככה הם מקבלים את העובדים שלוש שנים קודם. אלו שמחפשים עובדים עם יכולות פחות גבוהות, מתחילים להבין שתואר אקדמי לא הופך מישהו שיצא בלי כישורים בסיסיים מבית הספר לעובד עם יכולות גבוהות. התואר האקדמי רק אומר שהעובד הצליח להשיג תואר למרות שהכישורים שלו לא משהו.

      ומכיוון שגם המעסיקים וגם העובדים כבר לא מסתכלים על התעודה האקדמית כמשהו שנותן ערך, אז כל המוסדות האקדמיים ימשיכו לעבוד כספקי תארים, הם ימשיכו לסבול מכך שהמעמד שלהם ישחק ומספר הסטודנטים יקטן. הם יצטרכו כנראה להחליט או איך הם חוזרים להיות ספקי ידע, או איך הם הופכים להיות בתי ספר מקצועיים, שהתפקיד שלהם הוא להכין את העובדים למה שהם יצטרכו לעשות במשרד.

      ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי