ומי ישלם על הבידוד, בנון ישלם? שאלות ותשובות לגבי המצב העדין בשוק התעסוקה

אם עד לפני מספר ימים, היה נדמה כי הקורונה אינה מטלטלת את המשק הישראלי, הרי שנכון להיום, הערכות הן כי הוירוס עשוי ליהפך לאירוע גדול יותר ממלחמה מבחינת היקף הפגיעה הכלכלית. מעגל המבודדים גדל בטור הנדסי ועל פי הערכות מספרם עומד כעת על לא פחות מ 50,000 איש ובתוכם גם המוני עצמאיים שאינם זכאים לקבל כל פיצוי מהמדינה. משרדי הממשלה משותקים, הפולטיקאים עסוקים בלשחק שבץ נא ומי שמשלם את המחיר הם כרגיל - המעסיקים. מהם המבחנים על פיהם תקבע זכאותו של בית עסק לקבל פיצוי? מי יממן את היעדרות השכירים ממקום העבודה והאם מעסיק יכול לדרוש לעבוד ממקום הבידוד?

משרד הבריאות הוציא הוראת שעה, על פיה תקופת הבידוד וההיעדרות בגללה מזכה את העובד בתשלום ימי מחלה. גובה התשלום תלוי בין היתר בהסכם העבודה עליו הוא חתם. ככל שההסכם אינו כולל הסדר מיוחד - עבור היום הראשון להעדרותו הוא לא יקבל כל תשלום. החל מהיום השני, ישולם לו שכר בגובה של 50% ולאחר היום הרביעי, ועד לתום תקופת ההעדרות - ישולם לו שכר מלא.

מצבו של עובד שמיצה קודם לכניסתו לבידוד את צבר ימי המחלה אינו מזהיר בלשון המעטה. הוא אינו זכאי כלל לתשלום וימי ההעדרות ינוכו משכרו. בו בעת, היות ומדובר על הוראת שעה, יתכן כי משרד הבריאות יוציא צו שיקבע כי עובד ששהה בידוד יקבל תוספת של ימי מחלה. נכון להיום - צו כזה טרם הוצא.

"מהכיס העמוק" של המעסיקים. על רקע המצוקה של הסקטור העסקי בנושא, הוגשה לפני מספר ימים עתירה לבג"ץ בה התבקש בית המשפט לבטל את חובת המעסיקים לשלם מכיסם עבור ימי הבידוד בהם מחויבים לשהות עובדיהם. במקביל, התבקשה המדינה לשאת בעלות זו. בעתירה נכתב כי הצו שהוצא שמחייב את המעסיק לשלם לעובדיו שיימצאו בבידוד, עומד בסתירה לחובת האחריות של המדינה לבטחונם, שלומם ובריאותם של אזרחיה וכי נגיף הקורונה מהווה סיכון בריאות גלובלי ואינו שונה מאסון טבע שיכול לפקוד את ישראל.

לא. אסור לפטר עובד שנעדר מעבודתו מכיוון שנאלץ לשהות בבידוד עקב חשש להידבקות בנגיף הקורונה. למעסיק אף אסור לבקש מהעובד להיכנס למקום העבודה והדבר אינו נתון לפרשנות. מדובר למעשה על דין זהה בו אסור לפטר עובד בתקופת מחלתו.

עובד או עובדת הנדרשים להיעדר מהעבודה לצורך טיפול בילד חולה זכאים לנצל לצורך כך את ימי המחלה שנצברו לזכותם. בו בעת, לא ניתן לזקוף את הימי המחלה של שני ההורים גם יחד. כלומר, רק אחד מההורים רשאי לזקוף את מחלת הילד על חשבון ימי המחלה שנצברו לו. היה ומניין ימי המחלה הסתיים, ההעדרות תהיה על חשבונו.

נכון להיום, המעסיקים לא זכאים לקבל כל פיצוי היות והוראת השעה אינה כוללת התייחסות להפסדיהם. בימים האחרונים הוקם צוות במשרד האוצר להתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של המגפה, אולם זה כבר שחרר מסר ברוח של "היה ולמישהו נדמה כי הוא הולך לעשות סיבוב עלינו, אז טעות חמורה בידיו". בינתיים, הובהר כי ככל הנראה חברות שיבקשו תמיכה של המדינה יידרשו לעמוד במספר מבחנים.

המבחן הראשון הוא מבחן הנחיצות והחיוניות: על מבקש הסיוע להוכיח כי המדינה אינה יכולה לתפקד בלעדיו ועל כן אסור לאפשר לו לקרוס. ומי אלו אותם עסקים שחיוניים לשרידותה של המדינה? סביר להניח שמרבית הסקטור העסקי לא נכלל בהם, לבטח לא העסקים הקטנים והבינוניים.

המבחן השני הוא סוגיית הקשר הסיבתי - על המבקש להוכיח זיקה ישירה בין הנזקים שבגינם מתבקש הפיצוי לבין התפרצות הקורונה.

המבחן השלישי הינו חוסר היכולת להתמודד באופן עצמאי - החברה תדרש להוכיח כי אין לה די מקורות מימון עצמאיים בשביל להתמודד עם הנזק.

המבחן הרביעי - " ומה אתה עשית בשביל עצמך" - החברה צריכה לספק אסמכתאות לכך שניסתה למזער את הנזק אך לא הצליחה.

ככל שהמעסיק הוא שמעוניין שהעובד לא יגיע לעבודה, מטעמי זהירות, הצדדים יכולים להחליט על תקופת עבודה מוסכמת מהבית או שהעובד יישאר בבית בהסכמה, על חשבון ימי חופש. ככל שאין הסכמה מצד העובד אך המעסיק מתעקש - ההיעדרות היא על חשבון המעסיק.

מדינת ישראל מתמודדת עם מערכת אילוצים חדשה שאינה מורגלת בה, ובהתאם לכך, גם בתי הדין לעבודה טרם נדרשו לפסוק בנושא. ניתן להניח כי בית הדין יתקשה לראות בסירוב לטוס למדינה מוכת קורונה כנסיבות לגיטימיות לפיטורים.

לא. הוראת השעה אינה מתייחסת לכך ולפיכך, הדבר נתון להסכמה משותפת של הצדדים. היה והעובד מסתייג מעבודה במהלך הבידוד - המעסיק אינו יכול לכפות זאת עליו.

נכון להיום, אף אחד. עצמאים ועצמאיות ששבו ממדינות מסוימות ונאלצים לשהות בבידוד אינם זכאים לקבל החזר מהמדינה. אמנם נמנעת מרבים מהם היכולת להתפרנס, אך הסבירות כי המדינה תפצה אותם נמוכה. על רקע המצוקה שרבים מהם נקלעו אליה, פנה לאחרונה עו"ד רועי כהן, נשיא לשכת ארגוני העצמאים והעסקים הקטנים, למשרד הבריאות ודרש כי ינתן פיצוי כספי לעצמאים שנמצאים בבידוד.

הכותבת היא מומחית לדיני עבודה, שותפה במשרד עורכי הדין "ברקוביץ, אהרוני, זיו".