חברי המלומד הוא סתם שמנדריק

"כבר ארבע שנים שבחללה של לשכת עורכי הדין בישראל מנסרת השאלה מתחום האורניתולוגיה (חקר הציפורים, מ"ג): מה משמעות הדיבור, בנסיבות העניין, 'לא לחינם הלך הזרזיר אצל עורב...' ומתחום הפילולוגיה: מהו 'שמנדריק' ומהו 'נוד'... הגיעה עת ההכרעה".



מעט מאוד פסקי דין של בית המשפט העליון נפתחים בסגנון ציני כמו זה שבו בחר השופט שלמה לוין לפתוח החלטה שלו מספטמבר 2001. השופט לוין ניתח כמה גידופים ססגוניים שהטיח עורך דין בקולגה, ובין היתר גם חמשיר שחיבר עליו: "אחד שהתנהג כמו נוד/ לילדיו כסף לא נתן עוד/ אצלו
זה בטבע/ להתנהג בחוסר ידע/ ומוציא הרבה דמים על עו"ד".



בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים הרשיע את עורך הדין, שעירער לבית הדין הארצי. ערעורו התקבל, אבל ועד מחוז ירושלים שהגיש את התלונה לא ויתר ועירער לבית המשפט העליון. הערעור נדחה, אבל ניסוח פסק הדין לא מותיר ספק בשאלה מה באמת חושבים השופטים על הצדדים, שגוזלים את זמנם על שטויות.



אי אפשר להתעלם מהמציאות הרותחת
בשטח. כמות התלונות של עורכי
דין נגד עורכי דין צמחה במחוז
תל אביב ביותר מ-30% בארבע
השנים האחרונות - מ-208 ל-298
(מספר עורכי הדין הרשומים אמנם

גם גדל, אך השפעת עובדה זו על כמות התלונות היא משנית). עו"ד משה מ.
כהן: "הרמה החברית הנמוכה הפכה לנורמה במקצוע שלנו. יש לכך סיבות
רבות: התחרות הנובעת מריבוי עורכי הדין, הכוחניות בחברה הישראלית,
המצב הכלכלי הקשה. רוב התלונות הן על השמצות מילוליות או כתובות -
באולם, מחוץ לאולם, בכתבי טענות. זה לא מוסיף לא לנו ולא למקצוע
בעיני הציבור ובמיוחד בעיני הלקוחות שנחשפים להתנהגות הזאת".



לכהן יש ניסיון אישי בקטטות פרקליטים: "ייצגנו לקוח בעסקת היי-טק
גדולה. המו"מ בין עורכי הדין התנהל גם באי-מיילים. והנה, עורך הדין
של הצד השני החל להציף את הלקוח שלנו באי-מיילים שמכפישים אותנו,
והכל כדי ללחוץ ולנסות להשפיע על תוצאות העסקה. נפגשתי אתו לשיחה וזה
לא עזר. אני חושב שבמקרה הזה צד נייטרלי, גורם חיצוני, יכול היה
להבהיר את הדברים".



עו"ד כהן מתכוון למגשר. הוא הצליח לעניין ברעיון הזה את מ"מ ראש
הלשכה, עו"ד שי סגל, המשמש גם כראש מוסד הגישור של הלשכה. סגל קנה את
הרעיון והעביר לפני כמה שבועות החלטה להקמת מרכז לגישור בין עורכי
דין. בראשו הוצב כהן, הוגה הרעיון.



המייסדים יודעים היטב שהצלחת הליך הגישור תלויה ביוקרת המגשר ובאמון
שרוחשים לו הצדדים. לכן, ישמש כמגשר בין עורכי דין רק עורך דין בעל
ותק של 10 שנים ומעלה, בתקווה שמעמדו יעורר תחושת כבוד בקרב הצעירים
יותר, הששים אלי קרבות מיותרים. הגישור יהיה בהתנדבות. ויהיו לו
יתרונות נוספים, כפי שמקווים יוזמיו: מתן מענה מהיר לסכסוך בלי לגרור
אותו לבתי דין, בלי לערב את הלקוחות ובלי להסתכן בסנקציות שעלולות
להכאיב.



עו"ד אילן בומבך הוא יו"ר ועדת האתיקה של מחוז תל אביב של הלשכה,
שמתפקידה לסנן התלונות ולהבדיל בין תלונות סרק לתלונות שמחייבות
העמדה לדין. הוא מברך על היוזמה ומציין: "לפעמים אנו יוזמים פישור על
ידי אחד מחברי ועדת האתיקה. זה מצליח במקרים שהשתלחויות אינן חורגות
מגדר הרגיל. לא בטוח שאפשר להצליח עם מעליבים סדרתיים".



עו"ד שי סגל מדבר על סעדי גישור כמחיקת תלונה, התנצלות ואפילו תשלום
כסף אם הפגיעה ממש קשה. "במרבית המקרים עורכי דין פוגעים איש ברעהו
כחלק מהמשחק וההתנצחות המשפטית. זו הצגה שנועדה לבית המשפט, ללקוחות
ולהפגנת שרירים הדדית. אלא שלעתים עוברים את הגבול בין ההצגה ללשון
הרע ואז נפתחת חזית שעורכי דין הולכים אתה רחוק. בהליך גישור
אפקטיווי אפשר לחסוך הרבה קטטות מיותרות, שפוגעות בנו ובתדמית
המקצוע".



עו"ד שי ניידרמן הוא תומך נלהב ברעיון, לאחר שנכווה ונלכד בסכסוך ללא
מוצא עם עמית למקצוע. "כתבתי באחד מכתבי הטענות על עורך דין שהוא רץ
אחרי 'ליטרת הבשר', והוא תבע אותי על השימוש האנטישמי כביכול, שלקוח
מ'הסוחר מוונציה' של שייקספיר. זוכיתי בבית הדין המחוזי של הלשכה,
אבל הוא לא הרפה והגיש נגדי תביעת לשון הרע. עברנו הליך שדומה לגישור
אצל השופטת הילה גרסטל בקדם-ערעור שכמעט סיים את העניין, אבל הוא
מסרב לוותר".



לפי הסיפור הזה, לא נראה שאותו בר-פלוגתא של ניידרמן הוא המועמד
האידיאלי לגישור. ניידרמן מסכים בצער, אבל החוויה אצל השופטת גרסטל
מחזקת אצלו את האופטימיות: "ראיתי איך היא יצרה את האווירה המתאימה.
אני בטוח שבכל מקרה אחר הסיפור היה נגמר אצלה".



כשאזרח פוגע באזרח



ספק אם שטחו של כרטיס ביקור סטנדרטי יחיל את תוארה המלא של עו"ד ענת
פרקש: "ראש תחום הצדק המאחה והגישור בעניינים פליליים במרכז הארצי
לגישור וליישוב סכסוכים של משרד המשפטים". מאחורי התואר המורכב הזה
מסתתר רעיון ראשוני, שעל פניו נראה מטורף, במיוחד במתחשב המציאות
הישראלית: החלפת ההליך הפלילי הקלאסי בדיאלוג מרצון, שבו משתתפים
הצדדים המושפעים מהמעשה הפלילי - נפגע העבירה, נציגי הקהילה ומבצע
העבירה. את הדיאלוג מנחה צד שלישי נייטרלי, שעבר הכשרה מתאימה. ובאשר
לאלמנט המאחה, פרקש מציעה הסבר: "איחוי הפגיעות מתבטא בעיקר במתן
מענה לצרכיו הרגשיים, החברתיים והחומריים של נפגע העבירה תוך סלילת
הדרך לשילובו מחדש של מבצע העבירה בקהילה".



נקודת התורפה של הגישה, לפחות בעיניים ישראליות ממוצעות, עלולה להיות
שינוי היחס למבצע העבירה. "הצדק המאחה לא מדבר בשפה של ענישה וגרימת
סבל", אומרת פרקש, "אלא נועד להחליף את הגישה המסורתית. במקום לומר
לעבריין 'עשית רע - נגמול לך ברע', אנו אומרים לו 'עשית רע - נגמול
לך בטוב'". לא בטוח שגישת חסד כזו תתאים בישראל. היא עשויה לפרוח
בקהילות קטנות, הומוגניות ומגובשות, שבהן העבריין הוא בן משפחה שחטא
ויש לקרבו ולהחזירו. בג'ונגל הפשע הישראלי, האלים, הסדרתי, ספק אם יש
לה מקום.



גם חסידי הגישה מודעים לספקות, ומצמצמים מראש את היקף פרישתה. היא לא
מתאימה לכל סוגי העבירות