פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהשפעת הספרדית, דרך אסון התאומים ועד הצונאמי ביפן: האם ממשלות העולם מתנהלות נכון בהתבסס על לקחי העבר?

      כשמרתחשים אסונות, ממשלות תמיד נאלצות לתעדף בין בריאות הציבור לבין שמירה על יציבות כלכלית ככל שהם מעדיפים את השמירה על בריאות הציבור וביטחונו, כך המחיר הכלכלי בטווח בקצר גבוה יותר, ולהיפך האם העולם מיישם את לקחי העבר?

      מדינות רבות בעולם מתמודדות עם הלם כלכלי מסיבי שיצר נגיף הקורונה בתוך זמן קצר ביותר. זה החל בשיבוש של רשתות האספקה והגבלות על נסיעות, והמשיך בהוראות על ריחוק חברתי כפוי או סגירת עסקים ובתי ספר וכן סגר כללי באזורים רבים. מגזרים שלמים נסגרים. באופן פתאומי לגמרי הכלכלה העולמית לחצה על הברקס עד כדי עצירה.

      אין תקדים היסטורי זהה לקורונה. לא בסדר הגודל ולא באופי ההלם הכלכלי שהעולם חווה עכשיו. כמה כלכלנים מצביעים על כך שהתמ"ג האמריקאי צונח ברבעון השני ביותר מאשר ברבעון הגרוע ביותר של המיתון הגדול ב־2008־2009. ובכל זאת, תרחישים קודמים של מגיפות, אסונות ומשברים מציעים רמזים לגבי מה לצפות לו, איך קובעי המדיניות יכולים לשפר או להחמיר את המצב וההשלכות ארוכות הטווח.

      יש כמה לקחים בולטים. ראשית, הממשלות והציבור תמיד ניצבים בפני הברירה בין יציבות כלכלית ובריאות או ביטחון הציבור. ככל שהם מתעדפים את בריאות וביטחון הציבור, כך העלות לכלכלה בטווח הקצר גבוהה יותר, ולהפך. שנית, בתחילת כל אסון, קובעי המדיניות מתמודדים עם אי־ודאות אדירה. התגובות הראשונות הן במקרים רבים קלות מדי או מוחמצות, והפעולות המקיפות יותר מתעכבות על ידי מחלוקות פוליטיות.

      "למדנו שאנחנו צריכים לתעדף מהירות, להיות ברורים ולא לחשוש בנוגע ל'איך נשלם על זה' בעתיד", אומר טים אדמס, ששירת במשרד האוצר בהתקפות 9/11 ובהוריקן קתרינה ומכהן כעת כנשיא המכון לפיננסים בינלאומיים. "אם אתה ממתין לגיבוש התגובה המושלמת, אתה מבזבז זמן יקר ומחמיץ משהו, לא חשוב מה".

      שלישית, אסונות יוצרים לעתים קרובות שינויים קבועים בדפוסי ההתנהגות, ולמגזרים והאזוריים שנפגעים הכי קשה לוקח שנים להבריא. אוכלוסיית ניו אורלינס עלתה בהתמדה מאז שהיא צנחה במחצית אחרי ההוריקן קתרינה, אבל היא טרם חזרה לרמתה לפני הסערה. לגבי החברה בכללותה, הפצעים מגלידים במהירות מרשימה. המין האנושי מסתגל מאד.
      השפעת הספרדית, 1918

      להוציא את העובדה שהעיתונים בספרד דיווחו עליה בהרחבה ששאר העולם עסק במלחמת העולם הראשונה, אין קשר בין השפעת לספרד. שפעת זו חיסלה 3% מאוכלוסיית העולם באותם ימים - 50 מיליון איש.

      נגיף הקורונה אינו נגיף שפעת, אך השפעת ה"ספרדית" מזכירה את מחלות השפעת של המאה ה־20 בכך שהיא מדבקת מאד וקטלנית יחסית. השפעת של 1918 הדביקה לפחות 500 מיליון בני אדם בכל העולם (יותר מרבע מאוכלוסיית העולם דאז) והביאה למותם כאמור של 50 מיליון ויותר איש.

      דווקא ההשפעה הכלכלית של אסון זה הייתה קלה באופן מפתיע. הלשכה הלאומית למחקר כלכלי בארה"ב מצאה כי למרות שהחל מיתון באוגוסט 1918 שנמשך עד מרץ 1919, השפעת הספרדית כנראה לא הייתה הסיבה שלו.

      במאמר מ־2006 שנכתב לבקשת משרד האוצר הקנדי, סטיבן ג'יימס וטים סרג'נט לא מצאו סימנים רבים להשפעת המגפה על המסחר הבינלאומי, המכירות לצרכן, תנועת הנוסעים ברכבות ומחירי המניות. הם הבחינו באפקט מסוים על התפוקה של התעשייה, שצנחה באוקטובר ובנובמבר, אך בעיקר בגלל הירידה בייצור הצבאי כאשר המלחמה הסתיימה. השניים אמדו את השפעת המגיפה על התוצר השנתי ב־0.5%.

      היו לכך כנראה כמה סיבות אפשריות: הרבה פחות אנשים עבדו במקומות של מגע אנושי קרוב; חקלאות, דייג ויערנות היוו 16% מכוח העבודה האמריקאי ב-1910 מול 0.3% ב־2004, לפי ג'יימס וברג'נט; לפחות עובדים היו ימי מחלה בתשלום, ודמי אבטלה לא היו בכלל. כך, עובדים שהיו חולים או בסכנת הידבקות לא יכלו להישאר בבית.

      הסיבה השנייה היא הממשלות. רבות מהן היו עסוקות במלחמת העולם הראשונה ולא העמידו את אותו משקל על המאמץ להפסקת המגפה כפי שהן עושות היום. לממשל הפדרלי בארה"ב היה תפקיד רשמי קטן מאד במאבק במחלות מדבקות. ג'ון ברי מתאר בספרו "השפעת הגדולה: סיפור המגיפה הקטלנית ביותר בהיסטוריה", שהנשיא באותם ימים, וודרו ווילסון, מעולם לא הזכיר את המגפה בנאומיו או בציבור.

      כמו כן, בניגוד להתנהלות כיום שכבר התפתח קונצנזוס כלפיה, נציב הבריאות של שיקגו דחה באותם ימים קטגורית את רעיון סגירת העסקים, בנימוק ש"חובתנו היא למנוע מאנשים לפחד. פחד הורג יותר אנשים מהמגפה".

      לא מפתיע אם כך, שערים שאימצו את הגישה הזו סבלו ממקרי מוות רבים יותר, לפי מחקר מ־2007 של ריצ'רד האצ'ט, קרטר מקר ומארק ליפשיץ. בפילדלפיה המתינה 16 יום לפני שהגבילו כינוסים ציבוריים - הם אפילו אפשרו את קיומו של מצעד גיוס גדול לצבא. לעומת פילדלפיה, בסנט לואיס פעלו אחרת לגמרי. העירייה אסרה התכנסויות כבר אחרי יומיים. התוצאות מדברות בעד עצמן: התמותה היומית מהמגפה הגיעה בשיאה בפילדלפיה לפי חמישה ויותר ביחס לסנט לואיס.

      מה למדנו?

      ככל שהאמריקאים היו מוכנים לסבול יותר פגיעה כלכלית בטווח הקצר, יותר חיים ייחסכו.
      השפעת האסיאתית, 1957

      השפעת האסיאתית שהחלה גם היא בסין בדומה לקורונה, הגיעה לשיאה בארה"ב, שמונה חודשים מאוחר יותר באוקטובר, יחד עם מיתון כלכלי.

      השפעת של 1957 הרגה למעלה ממיליון בני אדם בכל רחבי העולם. היא החלה בסין בפברואר, הגיעה לארה"ב בתחילת יוני והתרחבה לאין שיעור כאשר בתי הספר נפתחו שוב בספטמבר אחרי החופש הגדול. חודש לאחר מכן, 7.43% מהתלמידים במנהטן ו־11% מהמורים נעדרו בגלל המחלה. בסוף אוקטובר היו מחצית מהמחוזות בכל ארה"ב נגועים במחלה, לפי מחקר של אוניברסיטת פיטסבורג.

      כמו ב־1918, המגפה באה בצירוף מקרים ביחד עם מיתון, שנבע מכך שהפדרל רזרב העלה את הריביות כדי לבלום עלייה באינפלציה. גם במקרה הזה החוקרים ג'יימס וסרג'נט מצאו "מעט מאד" השפעה של המגפה על הכלכלה, בעיקר מהיעדרויות עובדים.

      ב־1957 הממשל והמדינות הכינו חיסונים, שלא היו קיימים ב־1918, והיו קו ההגנה הראשון. אלא שהחיסונים שיוצרו הספיקו ל־17% מהאוכלוסייה בלבד בשיא המגיפה. אם לא די בכך, החיסונים היו לכל היותר עם 60% אפקטיביות, ולכן הם לא עצרו את המגיפה, לפי המחקר מפיטסבורג. בדומה ל־1918, הרשויות התנגדו לריחוק חברתי ורוב בתי הספר נשארו פתוחים, וכן רבים לא היו חולים מספיק כדי לחייב אשפוז.

      מה למדנו?

      ב־1957, 1968 ו־2009 התפרצויות של השפעת היו מדבקות מאד, אך הרבה פחות קטלניות מהשפעת הספרדית ומהקורונה (ככל הידוע כעת). יתכן שהניסיון הזה תרם לשאננות הציבורית הראשונית כלפי הקורונה. היום הממשלות מוכנות לאמץ אמצעים שפוגעים הרבה יותר בכלכלה ביחס לתקופות הקודמות הללו.
      מתקפת הטרור 9/11, 2001

      המתקפה על בנייני התאומים והפנטגון אירעו כאשר ארה"ב כבר גלשה למיתון. כאשר הטרוריסטים של "אל־קעידה" ריסקו את מטוסי הנוסעים על מרכז הסחר העולמי והפנטגון, הם יצרו הלם חסר תקדים ברחבי העולם בכלל בארה"ב בפרט. תחושת הביטחון הלאומית קרסה ועמה גם הכלכלה: הטיסות המסחריות קורקעו לשלושה ימים, ההרס בדרום מנהטן סגר את הבורסות, האבטחה המוגברת האטה את המסחר עם קנדה ומקסיקו עד כדי זחילה, צרכנים עצבניים התרחקו מחנויות וקניונים, כלכלנים ניבאו שהכלכלה תגלוש למיתון, אנשים יירתעו מטיסות, מעבודה במגדלים גבוהים ומניו יורק סיטי בכלל.

      אבל ארה"ב התאוששה במהירות מרשימה. אחר כך התברר שהמיתון בכלל נגרם מפקיעת בועת מניות הדוט קום שהחלה חצי שנה לפני ההתקפות, והסתיים כמה חודשיים אחריהן.

      כך או כך, אחת הסיבות להבראה המהירה הייתה התגובה האגרסיבית של קובעי המדיניות. ביום הפתיחה מחדש של השווקים, הפד ועמיתיו במרחב האירו, קנדה ושבדיה הורידו ריביות. עקב כך, יצרני הרכב יכלו להציע מימון בריבית אפסית, והמכירות נסקו. גם החששות מהטרור, שהשפיעו גם על המורל והמצב הנפשי־בריאותי של הציבור, דעכו כשלא היו מתקפות נוספות. בתוך שבועיים הקונגרס אישר 40 מיליארד דולר לשיקום הבניינים והגנה, 5 מיליארד דולר בסיוע במזומן ועוד 10 מיליארד דולר נוספים בהלוואות לחברות תעופה.

      אולם, אי־הסכמה פוליטית בין שתי המפלגות בקונגרס עיכבה בכחצי שנה את חבילת הסיוע בהיקף של 94 מיליארד דולר, שהתפרסה על פני חמש שנים, וחבילה נוספת של 51 מיליארד שהתפרשה על פני שנה. עד שאלה אושרו, תהליכי ההבראה כבר היו בעיצומם.

      ההקבלה למצב היום מוגבלת למדי. אז, האזרחים נקראו להביס את ארגון הטרור "אל־קעידה" על ידי חזרה לשגרה, לעבודה, לבילויים ולקניות. היום, לעומת זאת, הם נקראים להביס את הקורונה על ידי הישארות בבית, סגירת עסקים והתבודדות חברתית. אז, הריביות היו גבוהות יחסית עד כדי כך שריביות אפס נחשבו לעסקה של המאה. היום זו כבר הנורמה. אז ההלם היה מורגש בעיקר לארצות הברית והוא גם היה מוגבל בזמן - היום הוא משפיע על כל העולם והוא עלול להימשך שבועות או חודשים.

      מה למדנו?

      צריך להוציא לדרך חבילות סיוע כלכליות כמה שיותר מהר, ולשים בצד ויכוחים עקרוניים "מדי" או "פוליטיים למחצה" כדי שהכסף יזרום כמה שיותר מהר לציבור.
      מגפת סארס, 2003

      תסמונת הנשימה האקוטית החמורה התפשטה מסין (שוב) להונג קונג בתחילת 2003. ההתמודדות של הונג קונג עם סארס היא הדבר הכי קרוב שיש לנו לחזרה כללית לפני הופעת נגיף הקורונה.

      נגיף הסארס הופיע תחילה בסין, שניסתה להסתיר אותו (שוב) ואחר כך נקטה מדיניות של סגר נוקשה כדי לבלום אותו (שוב). ההערכות הן כי הסארס הגיע להונג קונג דרך רופא סיני שלן במלון שם בפברואר 2003. תחילה המעיטו הרשויות בחשיבות ההתפרצות (שוב).

      בסוף מרץ היא החלה במתחם דיור וכאשר החדשות בדבר הנגיף החדש נפוצו, הריחוק החברתי היה ספונטני - אף אחד לא חיכה להוראות מלמעלה. "החששות מנגיף סארס השתלטו על כל העיר", כתבו כלכלנים באוניברסיטת הונג קונג, אלן סיו וריצ'רד וונג, במאמר מ־2004. "מסכות פנים נחטפו ונראו בכל מקום. מקומות ציבוריים חוטאו כמה פעמים ביום. אנשים שטפו ידיים ונמנעו ממקומות הומי אדם. מסעדות, חנויות, בתי קולנוע ועוד היו נטושים". לבסוף, הרשויות סגרו גם את בתי הספר והורו לכל נגוע או חשוד לבודד את עצמו.

      נגיף הסארס שיגר את הכלכלה המקומית, עם התלות שלה בתיירות ובנסיעות, לקרשים. במרץ־מאי, תנועת היוצאים והנכנסים צנחה ב־80%, ותפוסת בתי המלון צללה מ־80% ל־20%. האבטלה זינקה והתוצר התכווץ ברבעון השני.

      אלא שבשל הריחוק הספונטני והמכוון, הכלכלה התאוששה במהירות ובלי סיוע ממשלתי ישיר משמעותי. הלקח החשוב ביותר של סארס לימי הקורונה שלנו הוא הזיכרון שהוא השאיר במנטליות הקולקטיבית. כשמתעוררת מגיפה חדשה, נמל הונג קונג ממהר לבדוק את חום הנוסעים. זמן קצר אחרי מקרה הקורונה הראשון בסוף ינואר, הוגבלו הכניסות מסין העממית ונסגרו בתי הספר, משרדי הממשלה, אטרקציות התיירות, הספריות ובריכות השחייה. מסכות מנתחים נראו בכל מקום, ומנעו הדבקה גדולה יותר של הנגועים את האחרים.

      עד כה, האמצעים הללו צמצמו את מספר המקרים, והעיר לא שותקה לגמרי. ההשלכה הכלכלית, שלילית בכל זאת כמו ב־2003. הרשויות הגיבו הפעם בחבילת תמריצים משמעותית.

      מה למדנו?

      לריחוק החברתי היה את האפקט הרצוי: ההתפשטות נבלמה בסוף אפריל וצעדים מסוימים נחקקו בזיכרון הקולקטיבי וחלקם (מדידת חום, סגר, סגירת גבולות) נכנסו לתו"ל העבודה.
      המשבר הפיננסי העולמי, 2008

      המשבר גרם למיתון עמוק והסתיים רק הודות לחילוצים תקציביים מאסיביים. המשבר של 2008־2009 לא היה אסון טבע, ולא הרג (ישירות) איש, אבל כמו הקורונה הוא התחיל כגל הלם מבודד שהשפיע בתוך זמן קצר בכל הכלכלה העולמית ואילץ את קובעי המדיניות להגיב בדרכים יצירתיות.

      תחילה הוריד הפד את שערי הריבית ועודד בנקים ללוות מחלון הניכיון שלו, בריבית נמוכה במיוחד. בתחילת 2008 אישרו הנשיא בוש והקונגרס 168 מיליארד דולר כדי לשלוח צ'קים של 600 דולר לרוב האמריקאים.

      בחודש מרץ הגיע המשבר ללב המערכת הפיננסית. הפד ומשרד האוצר חילצו את "בר־סטרנס" באמצעות סמכויות חירום. בספטמבר "ליהמן ברדרס" קרס, והפד והאוצר חילצו את חברות מימון המשכנתאות "פאני מיי" ו"פרדי מק", וכן את חברת הביטוח AIG במאות מיליארדי דולר. בהמשך כששוק המניות קרס, הקונגרס אישר את "תכנית ההקלה לנכסים בעייתיים" ( (TARPבהיקף של 700 מיליארד דולר, שהזרימה כספים לבנקים, לשוקי ניירות הערך וליצרני הרכב. בתחילת 2009, הנשיא החדש ברק אובמה העביר תכנית תמריצים כלכליים נוספת בהיקף 787 מיליארד דולר.

      המשבר הפיננסי גרם למיתון העמוק ביותר מאז השפל הגדול, אך הודות לפד, ל־TARP ולתמריץ של ממשל אובמה, הוא לא הפך לעוד שפל. הוא גם השאיר לקובעי המדיניות מאגר של כלים וטקטיקות שהם מנצלים כעת.

      יחד אם זאת, המשבר הותיר מורשת של פוליטיקה חצויה מאד. למרות ש־TARP הייתה רווחית לממשל, רבים בציבור ראו בה תכנית חילוץ של אלו שבעצמם גרמו למשבר, וכך התעוררה תנועת "מסיבת התה" מימין ותנועת "לכבוש את וול סטריט" משמאל.

      מה למדנו?

      שתי השקפות הללו, מהצד הימני והשמאלי של המפה, קיימות עדיין. הנשיא טראמפ ושתי המפלגות בקונגרס צריכים לנווט את הספינה בזהירות כשהם מגבשים תכניות חירום לבלימת גל ההלם החדש, שיש שבהרבה מאד מובנים הוא זהה להלם של המשבר הפיננסי, מה שהוביל לנקיטת צעדיים כלכלים דומים מצד הממשל והבנק המרכזי של ארה"ב.
      הצונאמי והאסון הגרעיני ביפן, 2011

      רעידת האדמה במזרח יפן במרץ 2011 הותירה 19 אלף הרוגים ונעדרים, גרמה להתמוססות בכור הגרעיני דאיצ'י בפוקושימה. חברת ביטוחי המשנה "סוויס רי" דירגה אותו כאחד מאסונות הטבע ההרסניים ביותר בהיסטוריה, עם תג מחיר מידי בגובה 239 מיליארד דולר.

      בדומה למחוז וואהן בסין (אך קטן ממנו בהרבה), האזור שנפגע סיפק חלקים ומשאבים ליצרנים רבים וההשפעה הגלובלית שלו הייתה מהירה. ההאטה בייצור שלהם יצרה מחסורים והשבתת מפעלים בכל רחבי העולם. התיירות, הדיג והחקלאות המקומיים נפגעו כולם קשות, בדרך כלל מחששות של קרינה רדיואקטיבית. בתוך חודש בלבד התוצר התעשייתי צנח ב־16% בין פברואר ומרץ, ויפן גלשה באופן בלתי נמנע למיתון.

      הירושי נקאטה, כלכלן באוניברסיטת טוקיו, אומר שהתגובה עבדה במתוכנן בטווח הקצר, אך לא הצליחה לגמרי בטווח הארוך. "יכול להיות שחבילות הסיוע למפעלים באזור שנפגע היו גדולות מדי - הסבסוד הזה איפשר לחברות זומבי רבות להמשך להתקיים", לדבריו.

      השפעה נוספת וחשובה, הייתה ההיענות של יפן לדרישת הציבור. הרוב המכריע של תחנות הכוח הגרעיניות שלה נסגרו בתוך כמה שנים. רק 5% מאספקת החשמל באה ממקור זה ב־2018 מול 25% ב־2010. לא ברור אם זה מוצדק מבחינה מדעית.

      מה למדנו?

      התגובה הממשלתית הראשונית היתה אופיינית לאסונות: ממשלת יפן הוציאה סכומי עתק על חילוץ נפגעים ושיקום, מה שעזר להבראת הכלכלה. האזור נבנה מחדש, והייצור חזר לממדיו לפני האסון כבר ב־2014.