פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקורונה והכלכלה: השיעור שלא נלמד מ־1920

      האם חבילות הסיוע והתמריצים של הפדרל רזרב והממשל האמריקאי באמת יסייעו לאמריקה לצאת מהשפל הגדול אליו היא דוהרת? בסדרת כתבות נסביר מדוע הם רק שלב נוסף בתהליך מקולקל שעתיד להגיע לתחנתו הסופית בעשור הקרוב "הקורונה והכלכלה - מה הלאה?", כתבה ראשונה

      הבנקאים, הפוליטיקאים, מנהלי הפנסיות ויועצי ההשקעות שעד אתמול מכרו לציבור כי מעולם מצבנו לא היה טוב יותר, מצאו עכשיו בווירוס המשתולל את השעיר לעזאזל, שעליו הם יכולים "להפי"ל את המצב האומלל של הכלכלה עמוסת החוב וחסרת השומן. עתה כל אלה מבשלים תרופת אליל "חדשה": הדפסה ממשלתית מסיבית.

      בנקים מרכזיים בכל העולם הודיעו כי יזרימו טריליוני דולרים לכלכלות המקרטעות, סמוכים ובטוחים שהציבור יאמין כי הדפסת ביטים במחשב תוכל גם לייצר עושר אמיתי. ואם לא הציבור, אז לפחות הבורסה שהפכה תחת משטר כסף "פיאט", שערכו קיים רק מתוקף חוקי המדינה, ללב הפועם של הכלכלה האמריקאית. גם הממשלות לא טמנו ידם בצלחת והודיעו על תכניות סיוע בטריליוני דולרים, כאילו יש לממשלה מקור סודי של כסף ועושר מלבד אותם נתינים מהם יילקח לבסוף הכסף, כדי לעזור כביכול להם עצמם. ביום שלישי הודיע לארי קודלו, היועץ הכלכלי הבכיר של הנשיא טראמפ, כי חבילת ההדפסה של ממשלה והפדרל רזרב תגיע בארה"ב לבדה, ללא פחות מ־6 טריליון דולר.
      ואז הגיעה המלחמה הגדולה


      כדאי לחזור לשנת 1920 כשדנים בסוגיה העכשווית של צעדי הבנקים המרכזיים והממשלות, שמבטיחות כאמור להמטיר טריליונים של ביטים, המכונים כסף, על הכלכלה בהבטחה להבריא אותה. כמו ב־2020 גם הסיפור הזה מתחיל כמה שנים קודם לכן. בשנת ¬1917 הצטרפה ארה"ב ל"מלחמה הגדולה" אשר לימים תכונה "מלחמת העולם הראשונה". בגלל שלא היה לה צבא של ממש, המגויסים הטריים הגיעו לאירופה רק בתחילת 1918. הכניסה של האמריקאים למלחמה סייעה באופן משמעותי לשבור את מכונת המלחמה הגרמנית ולהביא את הפסקת האש שנכנסה לתוקף ב־11 בנובמבר, ב־11 בבוקר, שנת 1918.

      כניסתה של אמריקה למלחמה הביאה לשינויים גדולים בכלכלה שלה, שהפכה בתוך זמן קצר ל"כלכלת מלחמה". לפני המלחמה, תקציב הממשלה הפדרלית עמד על כ־2.4% מהתמ"ג (לשם השוואה בשנה שהעברה הוא עמד על 24%). בשנת 1918 הוא כבר זינק ל-17%. בין השנים 1914 ל־1918, הממשלה הפדרלית הגדילה את מספר המועסקים על ידה ב־3.5 מיליון אנשים, ובערך מספר דומה התווסף לתעשיית הנשק. הדבר גרר ירידה חדה באבטלה, מ־8% ב־1914 ל־1.5% ב־1918.

      הצטרפותה של אמריקה למלחמה הקפיצה גם את הגירעונות הממשלתיים ואת החוב. האחרון זינק ממיליארד דולר לפני המלחמה לכ־25 מיליארד דולר בתום המלחמה. מספר השווה לכ־430 מיליארד דולר במונחים של ימינו (פחות מ־2% מכלל החוב של ממשלת ארה"ב הנוכחית).

      המלחמה טרם הסתיימה ובארה"ב הכתה מגפת "השפעת הספרדית". בספטמבר 1918 היא החלה להתפשט ביבשת ועד שהיא הסתיימה כשנה מאוחר יותר כ־675 אלף אמריקאים מתו ממנה. בניגוד לשפעת רגילה, שיעורי התמותה היו דווקא גבוהים במיוחד בקרב גילאי 20־40. צבא ארה"ב המתחדש שספג 53 אלף אבידות בשדות הקרב, איבד עוד 45 אלף חיילים לשפעת הקטלנית.

      משנסתיימה המלחמה הארגון הענק שהוקם למענה הפך לבלתי נחוץ. הממשלה הפדרלית לא המתינה וצעדי התיקון היו מהירים ומיידים. מיליוני מועסקים בתעשיית המלחמה פוטרו וההזמנות למוצרי המלחמה קוצצו באחת. (מעניין להשוות עם תום המלחמה הקרה: תקציב מחלקת ההגנה של 1985 וזה של שנת 2000 לא השתנה כמעט). לביטול ההוצאות האלו הייתה השפעה מיידית על המשק האמריקאי אשר התכווץ בין לילה. מיתון התפשט ברחבי הארץ. 1920 הייתה אפוא שנה שחורה ומדכאת. ה"שפעת הספרדית" וההתכווצות שלאחר המלחמה היכו הן במשק והן במורל הלאומי. האבטלה טיפסה מעל 12% והתמ"ג התכווץ ביותר מ־17%. התפוקה התעשייתית נפלה ב־30%, ומדד הדאו ג'ונס שעמד על 119 נקודות בנובמבר 1919 ירד ל־64 נקודות באוגוסט 1921. יותר מעשרת אלפים עסקים פשטו את הרגל ומי שכן שרד ראה ירידות חדות של עד 75% ברווחיו.
      "למחוק הפסדים ולהתחיל מחדש"

      שר המסחר הרברט הובר, לימים נשיא ארה"ב, ביקש בדחיפות מהנשיא וורן הרדינג להתערב בסדרה של צעדים - צעדים מסוג זה היו מכונים כיום המרצות פיסקליות. אך הנשיא הרדינג הגיב אחרת. בנאום ההשבעה שלו לנשיאות במרץ 1921 הוא הביע את השקפתו ואמר כי "עלינו להמשיך בהכרה מלאה ששום חוק או מהלך שהאנושות תנקוט, אינו יכול לבטל את חוקי הטבע הבלתי ניתנים לשינוי". הרדינג הוסיף עוד כי "הנטייה המסוכנת ביותר שלנו היא לצפות ליותר מדי מן הממשלה... המנגנון הכלכלי הינו מורכב ביותר וחלקיו שזורים זה בזה. הוא ספג מכות קשות, האיזונים הטבעיים הופרו ונהרסו. עלינו לצפות שאיזונים אלו יחזרו (מעצמם) באומץ וברגישות... המחירים שנשלם לא יהיו קלים וגם לא יתחלקו באופן שווה בין כולם... אך אין דרך לגרום להם להיות אחרים... אין כאן קפיצות דרך... עלינו לקבל את מצבנו העגום, למחוק את ההפסדים ולהתחיל מחדש. שום ניסים לא יתרחשו למערכת אם ננסה לתקנה באופן מלאכותי. וכל ניסיון פרוע להתערב רק יוסיף לבלבול".

      בהמשך הרדינג הסביר כי "אנחנו נהלום בחוב ממשלתי אשר מגביר את הרוע. ונתקוף את העלות הגבוהה של הוצאות הממשלה בכל דרך אפשרית... אנו מבטיחים כי ההקלות (והסיוע לכלכלה) יבואו בדמות הפסקת הבזבוז".

      לקורא בן המאה הנוכחית הצעדים הנלווים שנקט ממשלו של הרדינג יראו לא פחות ממדהימים. הממשלה לא הגבירה את הוצאותיה על מנת לחלקם לכל קבוצה הדורשת מיליארדים והבנק המרכזי, שהיה אז בן שבע שנים בלבד ועדיין צנוע לכת, לא העלה בדעתו כי הוא יכול לייצר טריליונים מהאוויר.

      במקום זאת הנשיא הרדינג והקונגרס החלו לקצץ באגרסיביות בהוצאות הממשלה והבנק המרכזי אף העלה את הריבית הבסיסית שהוא גובה מהבנקים ל־7%. ראשון בתור היה תקציב הביטחון. עד 1923 הוא קוצץ ב־90% מגודלו בשיא תקופת המלחמה. תקציב הממשלה הפדרלית בכללותו קוצץ בכ־80%, מ־18.9 מיליארד דולר ל־3.7 מיליארד. במקביל לקיצוץ הדרמטי בתקציב הממשלה, קוצצו המסים. עד 1924 הם קוצצו בכשני שליש מרמתם ב־1918, לרמה שאולי לא תיאמן כיום למי שחי בארה"ב: אדם שהשתכר 3,724 דולר בשנת 1924 (כ־56,600 כיום) שילם בפועל 2% מסים פדרליים, ואדם שהשתכר 7,448 דולר (השווים לכ־113,000 דולר כיום) שילם דרגת מס אפקטיבית של כ־3%. במלים פשוטות, הממשלה פשוט סרה מהדרך - היא קיצצה דרסטית בתקציבה ובגודלה ובמקביל קיצצה את המסים, והניחה לכוחות השוק לעשות את שלהם.

      היציאה מהמיתון הייתה מהירה ומיידית. איזונים חדשים הושגו ובתוך 24 חודשים, הכלכלה שוב עמדה על הרגליים. באוקטובר 1922 התפוקה התעשייתית חזרה לשיעורה טרם־המיתון, ועד 1923 האבטלה צנחה לכ־2.5%. הממשלה חזרה לנהל תקציב בו ההכנסות עלו על ההוצאות והעודפים הופנו לתשלום החוב.

      כשליש מהחוב שניטל בתקופת המלחמה שולם עד תום העשור, ועם הגידול במשק הוא ירד לכ־15% מהתמ"ג. זו היתה הפעם האחרונה שארצות הברית צמצמה ככה את חובותיה. אפילו עם הגידול העצום שלאחר מלחמת העולם השנייה.
      "מיטיבים עם העם"

      כיום יושב בבית הלבן שחקן ריאליטי, שפשט את הרגל שש פעמים ואשר בראיון לסי.בי.אס ביוני 2016, התגאה כי הוא "מלך החובות" (כך אמר בעצמו). "אני מעולה עם חובות. אני השתמשתי בחוב לעשות הון. ואם דברים לא מסתדרים אני מנהל מו"מ על החוב", הוא אמר והוסיף, "אתה חוזר לנושה ואומר לו 'נחש מה עומד לקרות? אני הולך להחזיר לך חצי ממה שאני חייב לך'... אני אוהב חובות".

      במקביל, בקונגרס שולטת סיעה אשר תשמח לכל הזדמנות להדפיס טריליוני דולרים כדי "להיטיב עם העם" (וגם עם סיכוייה לזכות בבחירות הקרובות), ובאותה הזדמנות גם לקדם את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של המקורבים לה. ריח חלוקת הכסף שהממשלה הבטיחה לחלק לכל דורש, העיר את כולם, מחברות הובלה ועד מגדלי חזירים, מבואינג ועד איירביאנבי, ומחברות התרופות ועד ליצרניות הנשק. באופן לא מפתיע, נחילי לוביסטים פשטו השבוע על וושינגטון הבירה, במה ש"ניו יורק טיימס" כינה "הבהלה לזהב".

      אמריקה של 2020 אינה בשום אופן אמריקה של 1920 וברור לכן שגם הבטחות הפדרל רזרב לרכוש במאות מיליארדי דולרים איגרות חוב של חברות כושלות, אשר הוציאו את כל עודפי המזומנים שלהם, ועוד נטלו חובות עתק כדי לבצע רכישות עצמיות של מניותיהן - רכישות שבוודאי העשירו ללא מידה את מנהליהן - אכן יצאו אל הפועל. אלא שכל זה לא יועיל לכלכלה כמובן אלא רק לזוכים המאושרים. למה? איך חבילות הסיוע הללו ישפיעו על הכלכלה והחברה? על כך בכתבה הבאה בסדרה.