פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האם המחיר הכבד של המלחמה בקורונה שווה את זה? המחקרים הכלכליים הטריים סבורים שכן

      שני מחקרים טריים הגיעו למסקנה כי ריחוק חברתי הוא המדיניות הנכונה, למרות הנזק הכלכלי הניכר כלכלנים מהפדרל ריזרב ו-MIT בדקו את מגפת השפעת הספרדית בארה"ב, ומצאו כי ערים שנלחמו מהר ובאגרסיביות - צמחו יותר בהמשך

      האם המחיר הכלכלי של המלחמה בקורונה שווה את זה? השאלה הזאת עולה שוב ושוב בחודש האחרון: בקרב פרשנים ב"ניו יורק טיימס", אצל מי שנאלצים לשבת בבית במקום לצאת להתפרנס, וגם בבית הלבן. "אנחנו לא יכולים לתת לתרופה להיות גרועה יותר מהבעיה עצמה" - כך זיקק הנשיא טראמפ את הדילמה בשבוע שעבר, והצהיר על כוונתו להקל על מדיניות הריחוק החברתי, ו"לפתוח את הכלכלה לעסקים" תוך שבועיים (מאז הוא הספיק להתחרט).

      די ברור מה אנשי המקצוע חושבים על ההצעה להסיר את במהירות את צעדי הריחוק החברתי, ולהסתכן בהתפרצות חריפה יותר של מגיפת הקורונה. "זה רעיון רע באופן קטסטרופלי", כך ניסחו זאת שני מומחים לבריאות הציבור, פרופ ג'ה אשיש ופרופ אהרון קרול, בכתבה ב"אטלנטיק". "העלות האנושית תהיה הרסנית, והמחיר הכלכלי מההרס הזה עלול להיות אפילו חריף יותר ממה שאנחנו רואים עכשיו", כתבו. אבל לא רק מומחי בריאות חושבים שהריחוק החברתי הוא המדיניות הנכונה כרגע. זו גם המסקנה של שני מחקרים כלכליים טריים שפורסמו (עדיין ללא ביקורת עמיתים) בשבוע החולף.

      גם בלי סגר אנשים יישארו בבית, והכלכלה תיפגע

      הראשון מגיע מכיוונו של פרופ' מרטין אייכנבאום, מקרו כלכלן בעל שם מאוניברסיטת נורת'ווסטרן (שלפי הדיווחים קיבל בזמנו הצעה מראש הממשלה בנימין נתניהו להתמנות לנגיד בנק ישראל). יחד עם עמיתיו, אייכנבאום פירסם נייר מחקר ובו הוא מנסה להעריך, בהתבסס על מודלים מתמטיים, כמה ימותו בארצות הברית מנגיף הקורונה בתרחישים שונים, ומה תהיה העלות הכלכלית.

      המודלים של אייכנבאום ועמיתיו מובילים אותם למסקנה דומה לאלה של מומחי הבריאות. נכון, לפי המודל האפידמיולוגי הסטנדרטי אפשר לדמיין תרחיש תיאורטי של התפרצות לא מבוקרת של המגיפה, שמלווה בנזק כלכלי מתון יחסית. בתרחיש הזה מיליונים מתים (בהנחה ששיעור הנדבקים באוכלוסייה נע בין 60% ל-70% נדבקים, ומתוכם אחוז מתים, מגיעים לכ-2.2 מיליון (!) מתים בארצות הברית) - אבל הכלכלה סובלת מהאטה מתונה בלבד, של כ-2% ירידה בצריכה.

      הבעיה היא שברגע שמכניסים עוד שיקולים למודלים, התמונה משתנה באופן דרמטי. קודם כול, כפי שהניסיון של איטליה מראה, ברגע ששיעור ההידבקות עולה משמעותית, מערכת הבריאות עלולה לקרוס, מה שמגדיל משמעותית את המחיר האנושי והכלכלי. ודבר שני, צריך להכניס גם את ההתנהגות האנושית לחישובים. כשבחוץ משתוללת מגפה, אנשים נוטים להישאר יותר בבית, ומנסים לעבוד פחות וגם לצרוך פחות, גם אם אף אחד לא נותן להם הוראה רשמית. הפחד להידבק יוביל אנשים לוותר על מסעדה, הופעה, או כנס, ואולי גם יגרום להם לא לצאת לעבוד. השיקול הזה הופך למשמעותי עוד יותר במקרה של התפרצות חריפה. זה היגיון פשוט, וגם המודלים של אייכנבאום ועמיתיו מראים שהתוצאה במקרה כזה היא ירידה חדה בפעילות הכלכלית.

      במילים אחרות, גם אם מחליטים "לפתוח מחדש" את הכלכלה לעסקים, זה לא עוזר: מה שמקבלים הוא גם תמותה וגם מיתון. המסקנה של החוקרים: המדיניות האופטימלית כוללת צעדי סגר נרחבים, שמוחמרים בהדרגה, כאלה שיסייעו "לשטח את העקומה" בזמן שהאוכלוסייה מפתחת בהדרגה חסינות, אבל יובילו לירידה חדה וממושכת בתוצר. זאת בעצם המדיניות שרוב מדינות המערב נוקטות בה כרגע, בצורה כזאת או אחרת.

      לא כולם מקבלים את המסקנות האלה. יש מי שמזכיר שהמודלים של אייכנבאום (שמודה בכך בעצמו) תלויים בשאלות כמו מה שיעור התמותה האמיתי מנגיף הקרונה. לשאלה הזאת אין כרגע תשובה, כי בהיעדר בדיקות, קשה לדעת כמה אנשים חולים בקורונה בארצות הברית, ולא רק בה. אם אחוז שלם מכלל החולים מת, זה עניין אחד. אם רק 0.2% מתים, זה עניין אחר.

      ללמוד מההיסטוריה: המדיניות המחמירה השתלמה

      במקום לחפש את התשובה במודלים מתמטיים, אפשר לנסות ללמוד מההיסטוריה. זה מה שעושה מחקר ראשוני של כלכלנים מהפדרל ריזרב ו-MIT (קוריאה, לאק, וורנר), שהתפרסם ביום חמישי שעבר. השלושה הולכים מאה שנה אחורה, ומנסים לבדוק איזה לקחים כלכליים אפשר להפיק ממגיפת השפעת של 1918.

      הם לא הראשונים שחוזרים למגיפה ההיא, כמובן. אחת הדוגמאות הנפוצות לאחרונה היא ההבדל בין העיר פילדלפיה, שקיימה מצעד חגיגי למרת האזהרות, לבין עיר כמו סנט לואיס, שנקטה בצעדי בידוד חריפים. סנט לואיס הצליחה לשמור על שיעור תמותה לנפש קטן בחצי מפילדלפיה. זו דוגמה נפוצה ליעילות מדיניות הריחוק החברתי. אבל המיקוד של המחקר החדש הוא אחר: הוא שואל מה המחיר הכלכלי ששילמו ערים שנקטו במדיניות ריחוק חברתי מחמירה יותר.

      כמו היום, גם אז חלק מהכלים המרכזיים במלחמה בהתפשטות המגיפה היו דומים: סגירת בתי ספר, תיאטראות וכנסיות, איסור על התכנסויות ועל לוויות, בידוד במקרה של חשש למחלה, והגבלת שעות פעילות העסקים. אבל כמו היום, גם לפני מאה שנה לא בכל מקום נקטו באותם צעדים. היו ערים שהחמירו פחות, והיו שהחמירו יותר. ערים במערב ארצות הברית ידעו שהמגיפה בדרך אליהן, והחמירו יותר.

      אז מה קרה לכלכלות של הערים השונות? הממצאים של החוקרים מרתקים: מי שהחמיר יותר ופעל מהר יותר, הרוויח אחר כך. "ב-1919, אחרי סוף המגיפה, ערים שנקטו בצעדים יותר מוקדמים ויותר אגרסיביים חוו עלייה יחסית בתעסוקה בייצור, בתוצר התעשייתי, ובנכסים הבנקאיים", הם קובעים. התוצאה הזאת, טוענים החוקרים, תקפה גם בנטרול גורמים אחרים להבדלים בין הערים.

      מי שנלחם במגיפה מהר ובאגרסיביות - צמח יותר, כך קובעים החוקרים. הממצא הזה בעצם מפוגג את הדילמה שבין בחירה בכלכלה ובחירה בבריאות. כשמסתכלים מה קורה אחרי המגיפה, הם מסכמים (אחרי הסתייגויות שונות), מגלים שלצעדים כמו סגר ובידוד מוקדמים ונחרצים, אין עלות כלכלית גדולה. להפך: "הצעדים האלה יכולים להוריד את שיעור התמותה, ובמקביל להיות מועילים כלכלית". זו נקודה למחשבה: צריך להסתכל לא רק על הנזק המיידי, אלא גם על הטווח הארוך יותר.

      כפי שהחוקרים עצמם מציינים, המסקנה הזאת, שמתבססת על ממצאים בפועל, שונה מהממצא התיאורטי של אייכנבאום: כשמסתכלים על הטווח הבינוני, מגלים שצעדים מהירים להכלת המגיפה יכולים להפחית את התמותה בלי לפגוע בתוצר. זו נקודה למחשבה: צריך להסתכל לא רק על הנזק המיידי.

      אלה רק שני מחקרים ראשוניים כמובן. אליהם אפשר להוסיף את סקר המומחים שעורכת אוניברסיטת שיקגו בקרב כלכלנים מובילים, כולל שורת זוכי פרס נובל. ביום שישי האחרון השאלות התמקדו במגפת הקורונה, ובתגובה אליה. בין היתר, הכלכלנים התבקשו להגיב להצהרה הבאה: "לזנוח את הסגר החמור, כאשר הסבירות של זינוק מחודש בהדבקה נותר גבוה, יוביל לנזק כלכלי כולל גדול יותר מאשר לשמור על הסגר כדי למגר את הסיכון בזינוק מחדש". 80% מהכלכלנים הסכימו או הסכימו מאוד, 14% לא היו בטוחים - והשאר לא ענו.

      לקינוח, אפשר להוסיף גם הערה פילוסופית יותר, שמגיעה מכיוונה של פרופ' בטסי סטיבנסון, כלכלנית מאוניברסיטת מישיגן, ששירתה בעבר בבית הלבן. סטיבנסון מסבירה שאין הרבה היגיון במשוואה ששמה את הבריאות שלנו בצד אחד ואת הכלכלה בצד השני. אחרי הכל, היא כותבת, "הכלכלה זה אנחנו". סטיבנסון רוצה להזכיר שמושגים כמו "תוצר מקומי גולמי" הם בסך הכל דרך שהמצאנו כדי למדוד את רמת החיים שלנו - ולבריאות (שלא לומר לחיים עצמם) יש חלק די מרכזי ברמת החיים שלנו.