מדוע אנחנו כל כך שמחים על כל ירידה במספר הנדבקים בקורונה? כתוצאה ממדיניות הבידוד הקיצונית של הממשלה, אנחנו משלמים על זה ביותר ממיליון מובטלים, בהפסד של מיליארדי שקלים, בגידול בגרעון, בסיכון לגבי הצמיחה העתידית, ובלחץ נפשי שמי יודע את השלכותיו בעתיד. מוכנים לשלם הכול, אבל מה התמורה?
כדי לחמוק מהנגיף? לא, כי הרי אומרים לנו שבסופו של דבר כולנו נקבל אותו או נתחסן מפניו. המטרה המוצהרת של הממשלה היא "לשטח את העקומה", כלומר, שלא כולם יחטפו את הנגיף עכשיו, אלא חלק רק אחר כך.
כדי שלא להיפגע מהנגיף? לא ממש, כי שיעור התמותה הוא ממילא נמוך ביותר. מחקר בגרמניה באזור נגוע שמזהה את כל אלה שנדבקו (עם או בלי תסמינים) מוצא שיעור תמותה של 0.37% בלבד, נמוך בהרבה משיעור התמותה בשפעת הספרדית (2.6%), אם כי גבוה משיעור התמותה משפעת עונתית (0.1%).
אז מדוע כל הפגיעה בכלכלה, ברווחה של האוכלוסייה, ובאורח החיים, ומדוע להפסיק את עבודתם של המוני שכירים ועצמאים? הסיבה הפשוטה היא שמערכת הבריאות לא ערוכה לטפל בכמות גדולה מדי של חולים קשים (ובעניין זה בוודאי תדון ועדת חקירה בהמשך). כל 99% החולים האחרים (כולל אלה שלא זוהו) אינם נדרשים לכל טיפול רפואי משמעותי. עובדה היא שהיום, עם מספר נדבקים לא גדול מדי, הטיפול הוא בהחלט סביר (גם לפני שנמצאה תרופה) ועל כך מעידים שיעורי התמותה הנמוכים מאוד. מוקד הבעיה הוא על כן הסיכון לתחלואה המונית של קשישים עם מחלות רקע, לא תחלואה באשר היא.
אם כך, מניעת יציאתם לעבודה של המוני עובדים, שרובם ככולם אינם שייכים לקבוצת הסיכון, אינה תורמת דבר לאוכלוסייה זו. מוקד הפתרון הוא בטיפול באוכלוסייה של קשישים עם מחלות רקע. על כן, ההיגיון מחייב שבמקום להוציא מיליארדים בפגיעה בכלכלה, אפשר לשחרר קצת את הלחץ הכלכלי (והחברתי) ולהקצות משאבים מאוד משמעותיים (שיסתכמו בשיעור זעיר מהמשאבים שייחסכו) בטיפול באוכלוסייה שבסיכון. גישה כזו הייתה בוודאי חוסכת מקרים רבים של הידבקות ושל מוות בבתי אבות. גישה זו אומצה וננטשה על ידי בריטניה, אולי בשל הגנה לא מספקת על קבוצות הסיכון, ומופעלת בינתיים בהצלחה בשבדיה. בסך הכול, היקף האוכלוסייה הקשישה בארץ נמוך מזה שבמדינות אירופה כגון איטליה, ספרד או צרפת.
כמובן שנדרשת שליטה במצב והטלת מגבלות שימנעו הידבקות המונית, אבל גישה פחות קיצונית מזו הננקטת היום תאפשר קיום יציבות סבירה של המערכת הכלכלית וטיפול בזרם סביר של חולים, במקביל להמתנה לתרופות או לחיסונים. פתרון בעיית הבריאות של העם לא יושג על ידי פגיעה במערכת הכלכלית, ולהיפך: שמירה על החוסן הכלכלי היא זו שתאפשר טיפול נאות בבריאות העם.
נקיטת האמצעים נובעת מהחשש העיקרי שהקשישים עם מחלות רקע יידבקו, לא מהחשש שהם ידביקו אחרים. על כן, אין ספק שבכל אשר הם תלויים במערכת הציבורית, יש לדאוג למניעת הידבקותם (על ידי מטפלים, צוות רפואי, וכד'). אבל בואו לא נמנע מהקשישים שעדיין פעילים ועצמאים להחליט בעצמם על האמצעים לשמירה על עצמם. זכותו של כל אדם להחליט לגבי הסיכונים שהוא מוכן לקחת על עצמו, בטיסה, בפגישה חברתית, כמו בעישון או באכילה בריאה, כל עוד אינו פוגע בציבור.
פרופ' רפי בר-אל הוא מרצה במחלקה לכלכלה של מכללת ספיר ופרופ' אמריטוס במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון.