פרס נובל בכלכלה הוענק השנה לדניאל כהנמן, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון ועמית המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. המחקרים פורצי הדרך של כהנמן, שנערכו במשותף עם פרופ' עמוס טברסקי שהלך לעולמו ב-1996, שפכו אור על התהליכים המחשבתיים שעומדים מאחורי תהליכי קבלת ההחלטות של בני האדם.
אחד הניסויים המפורסמים של כהנמן וטברסקי מכונה "ניסוי לינדה". שני החוקרים תיארו לפני אלפי נבדקים אשה בשם לינדה - רווקה, חכמה, מרדנית, בת 31. הנבדקים נשאלו אם "לינדה" היא פקידת בנק או פקידת בנק שפעילה בתנועה הפמיניסטית. רוב מוחלט של הנשאלים בחרו באפשרות השנייה, אף על פי שבמציאות יש הרבה יותר פקידות בנקים מאשר פקידות בנקים שפעילות בתנועה הפמיניסטית.
נכון שהאפשרות השנייה מתאימה יותר ל"לינדה" כפי שתוארה על ידי החוקרים, אבל ההסתברות
ש"לינדה" היא פקידה, שפעילה או לא פעילה בתנועה הפמיניסטית, גבוהה
בהרבה. התיאור של "לינדה" גרם לנשאלים לחשוב באופן סטריאוטיפי במקום
לחשוב במושגים של הסתברות: ל"לינדה" מתאים יותר להיות פקידת בנק
ופמיניסטית.
"ניסוי לינדה" מדגים שגיאה נפוצה בהערכת הסתברויות של אירועים, והוא
מערער על אחת מהנחות היסוד בתיאוריה הכלכלית המודרנית - זו שלפיה
האדם הכלכלי ("הומו אקונומיקוס") הוא יצור רציונלי. אדם רציונלי,
כמובן, אמור לדעת בוודאות ש"לינדה" היא פקידה בבנק, ולפיכך להעדיף את
האפשרות הזאת על האפשרות שהיא פקידה בבנק שפעילה בתנועה הפמיניסטית.
"המשמעות של רציונליות בתיאוריה הכלכלית שונה מההגדרה המילונית של
המלה", אומר פרופ' כהנמן. "אדם רציונלי הוא בעל העדפות ואמונות
עקביות והתנהגותו תואמת את ההעדפות והאמונות שלו; כשהוא מקבל החלטה
הוא בוחר באפשרות התואמת בצורה האופטימלית את ההעדפות שלו". כשאדם
קונה מכונית, למשל, הוא יבחר במכונית הטובה ביותר שאפשר לרכוש בסכום
הכסף שעומד לרשותו. ספק אם ישנם כלכלנים שחושבים שכל הפרטים נוהגים
תמיד על פי הנחת הרציונליות, אך לא נמצאה הנחה בסיסית חלופית שתסביר
ותנבא באופן מוצלח את תהליך קבלת ההחלטות של בני אדם בתנאי
אי-ודאות.
בתחילת שנות ה-70 עשו טברסקי וכהנמן סדרת ניסויים שעירערו את הנחת
הרציונליות. אחד הניסויים האלגנטיים נעשה על ידי טברסקי בכנס של
אנשים שמקצועם הוא חיזוי. היו שם גם חזאי מזג האוויר, אך רוב
המשתתפים באו ממקצועות אחרים. מחצית מהנבדקים נשאלו מה ההסתברות
שבשנה הקרובה יהיה בארה"ב שיטפון שיגרום למותם של אלף בני אדם.
המחצית השנייה נשאלה על ההסתברות שבחופי לוס אנג'לס תתרחש רעידת אדמה
שכתוצאה ממנה אלף אנשים ימותו בשיטפון. האירוע המתואר בשאלה הראשונה
כולל את האירוע הנזכר בשאלה השנייה, אך למרות זאת הנבדקים העריכו
שהסיכויים גבוהים יותר לרעידת אדמה ולשיטפון בלוס אנג'לס. "עיוות
דומה קיים במכירות של פוליסות ביטוח בתקופת פיגועים", אומר כהנמן.
"אנשים מוכנים להשקיע יותר כסף בביטוח ספציפי לפיגועים מאשר בסתם
ביטוח חיים, למרות שפוליסת ביטוח החיים כוללת בתוכה אירוע של מוות
בפיגוע".
התוצאות של כהנמן וטברסקי התפרסמו ב-1974 בכתב העת "Science", ומאז
צוטטו יותר מ-3,000 פעמים בספרות המקצועית. "הכלכלה המודרנית הניחה
שאנשים 'מכוילים' על רציונליות, ושהסטיות ממנה הן מקריות. העבודות
שלנו מלמדות שהטעויות הן לא מקריות, ושהמקור שלהן הוא בדרך החשיבה של
בני אדם", אומר כהנמן. "לא התכוונו מלכתחילה לתקוף את הנחת
הרציונליות. חוקרים אחרים זיהו והזינו את הפוטנציאל שאיים לערער את
ליבת התיאוריה הכלכלית, ובמובן זה מלאכתנו נעשתה בידי אחרים".
ערעור עקרון הרציונליות עמד במוקד העבודה המוקדמת של כהנמן וטברסקי.
בשלב מאוחר יותר הם הציעו את "תיאוריית הערך" (Prospect Theory)
כתיאוריה חלופית לתיאוריה הכלכלית הקלאסית. בשנות החמישים הציע פרופ'
הרברט סיימון מאוניברסיטת קרנגי מלון את עקרון "ההסתפקות" כחלופה
להנחת הרציונליות של הכלכלנים. סיימון שאל רעיונות מן הפסיכולוגיה
וטען שתהליך קבלת ההחלטות של הפרט תלוי בעיקר במגבלות שלו. האדם
הכלכלי יבחר באפשרות שעונה על סף מסוים של דרישות, ולא באפשרות
שתואמת באופן מרבי את העדיפויות שלו. כשאדם רוצה לקנות רכב הוא יקדיש
זמן סביר לחיפושים ולבירורים וירכוש את המכונית הראשונה שעוברת את סף
הציפיות שלו. המכונית שרכש לא תהיה בהכרח המכונית הטובה ביותר
מבחינתו.
התגליות של סיימון זיכו אותו בפרס נובל בכלכלה, אך הן לא נהפכו לתשתית
של תיאוריה כלכלית חלופית. "אין קשר ישיר בין המחקרים שלנו לאלה של
סיימון", מדגיש כהנמן. "עם זאת, סיימון הציע עיקרון חלופי לעקרון
הרציונליות העומד בבסיס התיאוריה הכלכלית, ומבחינה זו נראה שהמשכנו
בדרכו".
הנחת היסוד של "תיאוריית הערך" היא שבני אדם חושבים במושגים של רווח
והפסד בטווח הקצר. "באחד הניסויים שלנו חולק לנבדקים שאלון שבו הם
מתבקשים להעריך את מידת האושר של שני אנשי עסקים. אנשי העסקים קיבלו
את הדו"ח החודשי על מצב ההשקעות שלהם, ומתברר שערך הנכסים של אחד מהם
ירד מארבעה לשלושה מיליון וערך הנכסים של השני עלה ממיליון למיליון
וחצי. רוב מוחלט של הנבדקים חשב שהאדם שהרוויח חצי מיליון מאושר יותר
מזה שהפסיד מיליון. מצב הנכסים הסופי אמור להסב יותר אושר דווקא לאיש
שערך נכסיו נאמד בשלושה מיליון, אך מתברר שטווח הראייה של האנשים
הרבה יותר מוגבל מהמקובל בתיאוריה הכלכלית הקלאסית. לשינוי המקומי
במאזן הנכסים של אנשי העסקים היתה השפעה גדולה יותר מאשר לסך כל
הנכסים שלהם".
עיקרון נוסף שנכלל ב"תיאוריית הערך" קובע שבני אדם מייחסים משקל גדול
יותר להפסד מאשר לרווח. "בניסוי שנערך בשיתוף עם פרופסור ריצ'רד
טיילר הצלחנו לאשש את עקרון 'שנאת ההפסדים'. הושבנו קבוצה גדולה של
נבדקים מול ערימה של ספלים מקושטים וחילקנו אותם לשתי קבוצות:
הנבדקים בקבוצה הראשונה קיבלו ספל, ואלה שבקבוצה השנייה נותרו בידיים
ריקות. לנבדקים שקיבל
אם "הומו אקונומיקוס" הוא לא יצור רציונלי, מה הוא כן?
אורי ניצן
14.1.2003 / 9:19