לתקשורת ההמונים בכלל ואמצעי המדיה בפרט ישנה היכולת להביא את הסיפור האישי בצורה ויזואלית. אפשר לדבר על סטטיסטיקות, אבל אין כמו סיפור אישי קטן המתמקד במשפחה שמנועה מלהיפרד מיקיריה האהובים ברגעיהם האחרונים, בגלל הנגיף, כדי להותיר רושם על הצופים ולהעביר את המסר בצורה מדויקת. אך יתרון זה הוא גם לעתים בעוכריהם של אמצעי התקשורת, שמתקשים להכיל היבטי עומק ולרדת לשורשי הבעיה. הכול קורה באופן מהיר, שטחי ורגעי ונועד בעיקר להשאיר אותנו מרותקים למסך או לגרום לנו ללחוץ על הקישור.
עובדת היותה של התקשורת ממוקדת באישי איננה חדשה. גישה זו קלה יותר למימוש, העיתונאים לא זקוקים במקרה כזה לתחקיר מעמיק מדי, מספיק למצוא סיפור אחד חזק וטוב שיעשה את העבודה. מעבר לשטחיות של ההתמקדות ביחיד, בעקיפין גישה זו מייצרת העברת האחריות מהמערכתי לאישי. זו איננה עוד שאלה של תפיסת עולם ומדיניות, אלא רק שאלה פרסונלית.
התמקדות זו מובילה לאימוץ כמעט ללא כל הסתייגות של תפיסת העולם ניאו ליברלית. ההתמקדות לא רק מרדדת את הבנת המציאות שלנו כצופים, אלא הופכת את כל המתרחש סביבנו לתוכנית ריאליטי, שבה העניין המרכזי הוא לרגש את הצופה, לעורר את ההזדהות שלו ולבסוף לנצח. הרי ביסודה של כמעט כל תכנית ריאליטי מונח העיקרון של משחק סכום אפס. אם מישהו מרוויח מישהו צריך להפסיד. אף פעם אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
אם המציאות מוצגת בעיקרה כתחרות ריגושים, שבה מתאמצים המשתתפים לזכות בתשומת ליבנו כדי לנצח, הרי שמשבר הקורונה רק חידד זאת. המשבר שהכניס מיליוני אנשים בישראל למשבר כלכלי אדיר, מנוצל במקביל, בהתאם לדוקטרינת ההלם הניאו ליברלית, כאמצעי לשינוי מדיניות וצמצום מדינת הרווחה. אמנם בטווח הקצר, נראה שהמדינה התגייסה לסייע בהישרדות אזרחיה, אבל כבר עתה ניתן לזהות, כי המדיניות הממשלתית מציעה בעיקר סוג של עזרה ראשונה שמשמרת את הגישה הכלכלית היסודית. כך, מתחת לפני השטח מתנהלת חזית נוספת, שמטרתה החלשת העבודה המאורגנת ופגיעה במעמדם של אלו שהם לרוב חלשים מלכתחילה.
אין דרך טובה יותר להשיג זאת מאשר הפיכתם של כל המייצגים של עבודה מאורגנת או של החלשים בחברה ככאלה שבעת מצוקה במקום להירתם למאבק חושבים רק על עצמם. כך, דרך הפרטת הסיפור הציבורי והפיכתו לסיפור שמתמקד לא במדיניות ציבורית אלא בצבר סיפורים פרטיים, ניתן לפסול את כל אלו שמעדיפים לדאוג לקבוצה המוחשית ולא לכלל המופשט.
לא במקרה ראינו בשבועות האחרונים שלל ניסיונות לפגוע בזכויות של עובדים ומגזרים שונים. בחסות המשבר אפשרו בתחילה לפטר נשים בהריון ללא עילה ובחסות החרדה גם מנע האוצר תשלומי קצבאות לעשרות אלפי עניים, נכים, נשים חד-הוריות וזכאים, בנוסף לדמי אבטלה, בטענה הבלתי נתפסת שזה יהווה זרז לכך שאנשים לא ירצו לעבוד. ואנו עדים לתופעה זו גם ביחס למגזרים מוחלשים נוספים. כך ניתן להציג את המורים שלא מוכנים להיכנס מתחת לאלונקה ולעבוד בקיץ ללא תמורה כנצלנים.
גישה זו תורמת באופן ישיר לצמצום הסולידריות ולאינדיבידואליזציה של החברה. כאשר התקשורת מספרת לנו את סיפורו המרגש של מוכר פלאפל אשדודי במצוקה, היא מעוררת בנו רגשי החמלה וההזדהות. רגשות שהם בעלי ערך כנקודת מוצא, אך לא כאשר הם הופכים לעיקר ומטשטשים את שאלת האחריות של המדינה והממשלה. כך, מה שאנו מקבלים בפועל הוא סיפור בעל ממד אישי בלבד, המאפשר לפוליטיקאים להתנער מאחריותם המהותית ולהשתתף גם הם בפסטיבל הסיוע ולהתרגש כאחד העם. כך המקרה הפרטי מטופל ומייצר נחמה, אך מה לגבי כל יתר העסקים הקורסים? את מי נראה ואת מי נאשים, אין פנים ושמות למבנים חברתיים ולתהליכים ניאו- ליברליים. במקום מדיניות מטפלים רק בבעל עסק קטן שבכה מול כל המדינה וליבנו וליבו של ראש הממשלה יצא אליו, אך רוב רובם של העסקים הקטנים נותרים ללא מענה.
אמצעי התקשורת המרכזיים, במתכוון או בעקיפין, אמצו לליבם את התפיסה הניאו ליברלית שרואה את החברה כאוסף של פרטים בודדים ומתייחסת למציאות בעיקר דרך הדרמה והריגוש. תקשורת כזו ממעטת בביקורת מערכתית, ואם יש לה ביקורת היא ברובה פרסונלית, משיקולי רייטינג ומתעסקת בהתנהגותם או בציוציהם של שר זה או אחר במקום במדיניות.
ד"ר מוטי גיגי הוא ראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר. ד"ר מולי בנטמן הוא חוקר במחלקה לתקשורת והמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר.