"התרופה להצלת חיים קיימת, אבל היא לא בהישג ידי. עמותות כגון חברים לרפואה אינן יכולות לעזור, מפני שלתרופה יש תנאי אחסון מסוימים ובית החולים שבו אנחנו מטופלים לא מוכן לאשר תרופה שהתקבלה לעמותה דרך אנשים שתרמו אותה מסיבות שונות, מפני שלא ניתן לעקוב אחרי תנאי האחסון שלהם. לכן בית החולים לא לוקח אחריות על כך. שום עמותה, שום ארגון לא הצליחו לעזור לנו... המערכת שולחת אנשים למות. בעצם לא למות, לגסוס לאט".
הדוברת היא אנג'ליקה ריבן, סטודנטית לפסיכולוגיה בת 27. אמה, נטליה, שגידלה אותה ואת אחותה לבד, חלתה בסרטן. הכימותרפיה לא עזרה והרופאים המליצו על תרופה בשם קיטרודה, שעלותה 25,258 שקל ויש ליטול אותה בכל שלושה שבועות. בחשבון פשוט, מדובר בכ-32 אלף שקל בחודש. לפני שבועות אחדים פתחה אנג'ליקה בקמפיין מימון המונים. היא כבר גייסה קרוב ל-150 אלף שקל, אבל הדרך להחלמה עוד ארוכה.
"אמי היא מקרה חריג, כי בדרך כלל הכימותרפיה הסטנדרטית עוזרת", מספרת אנג'ליקה, "לא יודעת מי היה יותר בהלם כשקיבלנו את הבשורה, הרופאה או אנחנו. התרופה, קיטרודה, בסל, אבל לא מיועדת פורמלית לסוג הסרטן של אימי. לא היה לנו ביטוח רפואי פרטי ולכן ועדת החריגים סירבה לנו לממן את התרופה, כשגם קופת החולים לא לוקחת על עצמה את האחריות".
אנג'ליקה לא לבד. רבים היו לפניה במצב הזה, אולם היותה המפרנסת היחידה במשפחה מקשה עליה עוד יותר. "אני מממנת בעצמי את התרופה, בכל 3 שבועות 25 אלף שקל. הטיפול יימשך לפחות שנה ואני תכף אצטרך ללכת למכור איברים בשביל להמשיך לשרוד כך. מה אני צריכה לעשות? ללכת לעמוד בצומת? לשדוד?לרצוח? לא ייתכן שאדם כמוני, שמרוויח משכורת ממוצעת ואין לו יכולות, יממן תרופה כזו יקרה. זו תרופה תרופה להצלת חיים שקיימת, אבל לא בהישג ידי ואף אחד לא לוקח אחריות על כך. אין לנו משפחה בארץ שאיתה אנו בקשר. אנחנו ל-ב-ד. מעבר למימון התרופה יש את כל שאר ההוצאות, שהן שכירות, חשבונות ודאגה לאחותי בת ה-13".
אנג'ליקה מספרת שהסיטואציה הובילה אותה למחשבות אובדניות בעצמה: "אם לא החברים הקרובים שבחודש האחרון הביאו לי סכומים של משכורות שלמות, סביר להניח שהייתי מתאחדת עם החתול הג'ינג'י שלנו, שמת לפני שלוש שנים. מעולם לא הייתי כל כך חסרת אונים. אף אחד לא מוכן לעזור לנו ואני על סף התמוטטות וקריסה. הייתכן שאהיה לקוחה ראשונה של עצמי בסיום התואר, אם אסיים אותו בכלל? הרי במקום להתעסק בנפש של אימי אני מתחננת לפרוטות מאנשים עם לב, שמעולם לא פגשתי, רק כדי שיספיק לטיפול הבא, שלא יהיה מצב שאגיד לאמא 'אין לי כסף לתרופה, אני מצטערת'. לא אני זו שצריכה להתנצל".
לתרומה לחצו כאן.