פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חוויתי אונס קשה כי ישנתי ברחוב": האנשים השקופים של עידן הקורונה

      הם יוצאים מהבית ואין להם לאן ללכת. הנחיתה קשה ולפעמים אלימה. טובה ספרנאי, מייסדת ארגון "אהבת חינם", מספרת על 170 פניות של צעירים וצעירות שאיבדו את עבודתם, הפכו בעידן הקורונה לבלתי נראים בעיני המשפחות ויצאו למציאות שכולה גיהינום, אבל כזו שגם אפשר לשנות

      "חוויתי אונס קשה כי ישנתי ברחוב": האנשים השקופים של עידן הקורונה
      עריכה: ניר חן

      את המציאות בה אלפי צעירים וצעירות חיים ברחוב אחרי שנפלטו או ברחו מהבית אני מכירה מקרוב, כמי שמלווה רבים מהם ומנסה לעזור להם לקום ולברוח מהתחתית אליה הגיעו, אבל לזה אפילו אני לא הייתי מוכנה.

      הטלפון הראשון הגיע בערב חג הפסח האחרון, קרוב לחצות. על הקו היה בחור צעיר שקיבל את המספר שלי מצעירים אחרים שאנחנו מלווים. הוא אמר שלא אכל כבר שלושה ימים ומתחיל להזות מתוך רעב. מיד התארגנתי על אוכל וביגוד ונסעתי לפגוש אותו. הוא סיפר לי שהקורונה הכניסה אותו למצב כלכלי בלתי אפשרי, הוא הפסיק לעבוד ולכן היה חייב לעזוב את הבית ולעבור לרחוב. הוא לא חשב שהמפגש עם הרחוב יהיה כל כך קשה וקיצוני.

      אט-אט החלו להגיע אלי עוד ועוד שיחות טלפון. בסיבובים שערכתי התחלתי לפגוש עוד ועוד צעירים וצעירות החיים ברחובות, ולכולם מכנה משותף אחד: הם נפלטו מהבית לרחוב בגלל המורכבויות שהביאה איתה הקורונה. הסיבות מגוונות: חוסר במקום משלהם בבית קטן וצפוף, אלימות קשה של ההורים לילדיהם, אלימות קשה בין האחים ועוד. בתקופה הזו קיבלתי לא פחות מ-170 פניות של צעירים וצעירות עם אותה המצוקה.

      מחאת הקורונה: עשרה מפוטרים הקימו אוהלים בשד' רוטשילד בשל המשבר במשק (אתר רשמי , אין)
      אין איפה לגור. מפוטרי עידן הקורונה במאהל בתל אביב. למצולמים אין קשר לכתבה

      "אם רק היו נותנים לאבא ואמא כסף מביטוח לאומי שיהיה לנו מה לאכול, לא היינו צריכים לעבור לרחוב ולנקוט באלימות בשביל פרוסת לחם", הם אמרו לי. אצל רובם, ההורים נכנסו לחובות גדולים מאד מכיוון שלא עבדו או קיבלו את כספי החל"ת, והם היו אלה שסופגים את הקשיים - הכול התפרץ עליהם. רבים מהם חיים בבית קטן, חמישה אחים בחדר של שני מטרים על שני מטרים, ולא יכלו לספוג את המצב הזה יותר. כך הם הגיעו למצב שברחו בלי כלום מהבית ועברו לרחוב.

      "סבלתי מאד בימים הראשונים", סיפרה לי אחת מהצעירות שיצרה איתי קשר, "חוויתי אונס קשה על ידי שני בני מיעוטים שראו שאני מסתובבת לבד בלילה ברחוב כי כולם היו בבתים".

      זהו אחד מסיפורים מזעזעים רבים, אבל אם חשבתם שמדובר רק בבתים עם רקע קשה, התופעה לא פסחה גם על של ילדים להורים מבוססים יותר, מבתים טובים בסך הכול, שהרגישו שההורים לא רואים אותם בתקופה הזו ורק מנסים להציל את הכסף שלהם. הם החליטו לעשות מעשה קיצוני ולברוח מהבית, לחפש מפלט ברחוב.

      אני מקשיבה להם, מנסה לעזור כמה שאני יכולה בביגוד ובאוכל, ופתאום אני מבינה שהם הפכו לבלתי נראים. כל אחד ואחת מאיתנו היה עסוק בקשיים היומיומיים שלו, והם פשוט נעלמו מתחת לרדאר. אלה הילדים השקופים של הקורונה. שקופים, כי אף אחד לא רואה אותם, לא מבין שצריך להתגייס בשבילם. הם כבר לא בני 18 ולא תחת אחריות משרד הרווחה. הם חיים ברחוב, בלי עתיד. לא יודעים מתי יחזרו הביתה, אם בכלל. הדיבורים על גל נוסף של הנגיף לא עושים להם טוב.

      אילוסטרציית נערה (ShutterStock)
      לפעמים אפשר למנוע מצבי קיצון באמצעות פעולה פשוטה אחת

      המציאות הזו קשה עבור כולם, אבל עבור הילדים השקופים היא קשה הרבה יותר. כאן מגיעה השאלה מה אפשר לעשות כדי למנוע את הבריחה הבאה, והתשובה קלה מאד: יותר ממה שחושבים. רובם רק מחפשים חיבוק, לא יותר. להרגיש שהם אהובים וחשובים. זו התשובה שהם נתנו לי כששאלתי איך אפשר היה למנוע את המצב שלהם.

      ילד שבורח מהבית הוא ילד שלא מקבל אהבה או יחס. נכון, המצב מורכב, אבל ילד הוא ילד, גם אם הוא בן 4 או בן 20 הוא בסך הכול צריך להרגיש שהוא לא שקוף.

      טובה ספרנאי היא מייסדת ארגון "אהבת חינם - לתת בשביל לתת".