מי קובע איזה תוכן הוא פוגעני ויש לצנזרו? פעם עורכי עיתונים היו מכריעים את גורלן של דעות. היום, מדובר בקומץ קטן בהרבה של מנהלי פייסבוק, טוויטר ודומיהן, המפעילים אלגוריתמים המכריעים עבורינו איזה פוסט לחיים ואיזה פוסט לפח האשפה הווירטואלי. המשותף בין אז להיום הוא שתמיד מדובר בבעליהן של פלטפורמות להעברת מסרים להמונים. פעם זה עיתון, טלוויזיה, רדיו, או אתר חדשות והיום אלו הרשתות החברתיות.
תמיד יהיה מי שילך צעד אחד יותר מדי בניצול הפלטפורמה לצרכיו, ייחסם ויסביר לנו שהבעיה היא לא בדבריו אלא בכך שהרצפה עקומה ו"כדי להגן על כולנו", יש לשנות את כללי המשחק.
הפעם, היה זה הנשיא טראמפ, צייצן סדרתי בטוויטר, שלאחרונה צייץ כהרגלו נגד יריביו מהמפלגה הדמוקרטית בקשר ליוזמה לאפשר הצבעה בדואר בבחירות הקרובות. הבֹּוט של טוויטר סימן את הציוץ ככזה "הטעון בדיקה עובדתית" וערער את אמינותו. הנשיא יצא בחריפות נגד טוויטר וטען לסתימת פיות ובתגובה ייחודית, הוציא תחת ידו צו נשיאותי "למניעת צנזורה באונליין", שאמור לפגוע בהגנה להן זוכות הרשתות החברתיות מפני תביעות.
למחרת, במקרה או שלא, ציוץ של הנשיא בנוגע לגל ההפגנות ששוטף כעת את ארה"ב תויג כ"מעודד לאלימות". טוויטר הוקעה על-ידי טראמפ כמגמתית, אינטרסנטית ואויבת חופש הביטוי. השבוע התבשרנו שגם סנאפצ'אט רואה בפוסטים של טראמפ כמעודדי אלימות ומפסיקה את קידומם. בעיצומו של הדיון הציבורי הסוער, מארק צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק, נעמד לימין הנשיא ותקף את המתחרה, טוויטר. הציניקנים יאמרו שמניעיו אינם טהורים, כי הצו עשוי לפגוע מאוד בפייסבוק והוא מחפש את אהדתו של הנשיא.
הצו מתייחס לסעיף 230 ל"חוק ההגינות בתקשורת" משנת 1996, לפיו ספקים ומשתמשים של שירותי מחשוב אינטראקטיביים ייהנו מחסינות משפטית רחבה בשל פרסום תוכן אשר סופק על-ידי אחרים. הסעיף מגן על מי שמאפשר את הפרסום, או במקרה שלנו, הרשת החברתית, ולמעשה מטיל את האחריות על כותב הפוסט, הצייצן או הטוקבקיסט. במילים אחרות, כאשר נשיא ארה"ב מצייץ, וקם אדם הטוען לכך שהתוכן הוא פוגעני - אותו אדם אינו יכול לבוא חשבון עם הרשת שנתנה את הבמה לכך. טוויטר אגב, התגוננה כי הצו פוגע בחופש הביטוי והחדשנות שסעיף 230 מעניק לאמריקאים.
הצו הנשיאותי אינו מבטל דה-פקטו את החסינות אלא רק מורה לרשות התקשורת הפדרלית לבחון את מגבלותיה ולהבהיר מהו סטנדרט תום הלב המתבקש מאותו גורם הטוען לחסינות, וזאת לאור "השימוש המטעה של הרשתות החברתיות בכוחן כמתווך ניטרלי של תוכן". הצו מציין כי הרשתות מתערבות באופן בוטה בתכנים והורה לרשויות התביעה להגביר פיקוח על פרקטיקות של הטעייה הנעשות בשם הרשתות.
נציין כי ביקורת ציבורית נוקבת על סעיף 230 הושמעה בעבר במקרים של הסתה לגזענות ופשעי שנאה או כמו למשל בטבח בכרייסטצ'רץ', ניו-זילנד, עת הרוצח פרסם בשידור חי את המעשה בפייסבוק. בכל אותם מקרים הרשת החברתית מיהרה אמנם להסיר את התכנים הפוגעניים, אבל נהנתה מחסינות כאמור. בעקבות אותה ביקורת אומצו אמות מידה אתיות שדווקא הן אלה שגרמו להתערבות בציוציו של טראמפ.
האם על הרשת החברתית להתערב ולהגן עלינו מפני תוכן פוגעני ברשת או שזוהי פגיעה אסורה בחופש הביטוי? האם האג'נדה של הבוט של טוויטר לגיטימית ממש כזו של עורך עיתון? ימים יגידו.
ליאור אתגר הוא עו"ד וראש תחום הגנת הפרטיות והמידע במשרד ארדינסט, בן נתן, טולידאנו ושות'