זו לא סיסמה חלולה: אפשר להפחית את תאונות העבודה

מלבד אירועים דרמטיים ויוצאי דופן - כמו תאונת המנוף המפורסמת ביבנה בשנה שעברה, שגרמה למותם של ארבעה עובדים - הסטטיסטיקה העגומה של התאונות בענף הבנייה לא מצליחה לחדור את חומות האדישות הציבורית. זאת, למרות ששנת 2019 הייתה המדממת ביותר בענף מזה שני עשורים. במהלך שנה זו נהרגו באתרי הבנייה בישראל למעלה מ-40 עובדים, ומאות נפצעו בדרגות כאלה ואחרות. כולל פציעות קשות וחמורות שהפכו אותם לשבר כלי, ואת משפחתם לנתמכת ונזקקת.

נער הייתי וגם זקנתי, ובכ-30 שנות פעילות בענף הבנייה, ראיתי את הצדדים הטראגיים והאנושיים של התאונות הקשות והקטלניות. ראיתי את המשפחות שמתפרקות, את הקבלנים והיזמים שקרסו, ואת אתרי הבנייה שנסגרו חדשות לבקרים.

בחודש מאי בלבד נהרגו 5 אנשים באתרי בנייה. בהשוואה לשנה שעברה, 2020 רושמת ירידה מסוימת במספר התאונות עד כה, אך זאת בקורלציה להאטה בפעילות אתרי הבנייה בשל משבר הקורונה. הענף הוגדר כחיוני והעבודה בו לא הופסקה בתקופת המגפה והסגר, אולם לפי נתוני התאחדות הקבלנים, מתחילת השנה חלה צניחה של כ-30% בהיקף העבודה באתרים. הירידה במספר התאונות קשורה מטבע הדברים לצמצום הפעילות, ואין לזקוף אותה לצעדים קונקרטיים מטעם המדינה.

מומחים בתחום מדגישים, בצדק, כי המדינה טרם השכילה ליישם את דוח וועדת אדם שהוגש כבר בשנת 2014, ובמסגרתו הומלץ על הקמתה של רשות לאומית לבטיחות ובריאות תעסוקתית. מנגד, ההרתעה איננה מספיקה בלשון המעטה. קבלנים שנתפסו בגין ליקויי בטיחות אינם סופגים עיצומים כספיים משמעותיים, סגירת האתרים נעשית פעמים רבות לטווחים קצרים בלבד (של פחות מ-48 שעות בלבד), וחלק ניכר מהתאונות כלל לא נחקר כיאות. לעתים, גם כאשר התאונה נחקרת, במקרים בודדים בלבד הדבר מוביל למיצוי הדין.

כעת, כשאנו מרגישים את היציאה מהסגר והחזרה לשגרה, על המדינה לקבל החלטה ולהילחם בתאונות העבודה. עלינו לראות במצב הנוכחי סיטואציה שאין לקבל אותה.

אך מה ניתן לעשות? ובכן, לא רק אכיפה אלא גם מודעות והנחיות. אם ניקח למשל את תוכנית "מחיר למשתכן", ייתכן שעל המדינה להכניס את שיקולי הבטיחות כאחד התנאים במכרזי התוכנית. לדוגמה, לדרוש דיווחים קונקרטיים על ציוד בטיחות, הדרכות בטיחות, מינוי מנהל עבודה בעל ניסיון בתחום הבטיחות והתאונות, הקפדה על סביבת עבודה בטוחה ועוד. אפשר לקבוע כי רק מי שיעמוד ביעדי הבטיחות יזכה לקבל קרקעות בהנחות, להתמודד על פרויקטים נוספים, ובאופן כללי להיות מתוגמל על ידי המדינה. קבלנים ויזמים יפנימו שמשתלם לשמור על הבטיחות ועל חיי אדם, ובא לציון לגואל.

עניין מרכזי נוסף שהמדינה יכולה לעשות הוא לקבוע ציון בטיחות לכל אתר. ציון אשר נגזר מתוך קיום תקנות הבטיחות ושמירה על חיי העובדים, המבקרים והדיירים (בפרויקטים של התחדשות עירונית). יש לאפשר לקבלנים וליזמים להציב רף בטיחות גבוה מהתקנות והוראות החוק, כולל ברמה של "נקודות בונוס".

הקבלן/היזם יהיו חייבים לפרסם את הציון במקום בולט בכניסה לאתר, בשלט שתוכנו יהיה קבוע בסטנדרט תקני שייקבע ע"י משרד העבודה, והרעיון הוא שהציבור יוכל להתרשם מציון הבטיחות של כל יזם וקבלן ויקבל את זכות הבחירה לרכוש נכסים מחברות בעלות דירוג גבוה. חברות אשר מכבדות את החוקים ושומרות על עובדיהן, ובפרט חברות אשר מקפידות קלה כחמורה בבטיחות העובדים והאתר.

אם המיזם יצלח, אין לי ספק שציוני הבטיחות ימצאו דרכם לאמצעי התקשורת ולפרסומים רשמיים. מכאן קצרה הדרך לכך שקבלנים ויזמים יעשו הכול על מנת לזכות בציונים הגבוהים. ציונים שמשמעותם יותר מכירות, יותר מיתוג חיובי, ויותר מכרזים.

אחד האתגרים הקשים ביותר להתמודדות עם תאונות בענף הבנייה הוא העבודה בגובה. כ-33% מכלל תאונות העבודה הקטלניות בישראל הן בגין נפילה בגובה. מבחינה זו המדינה צריכה להכיר בכך שעליה לפעול בשני מישורים למניעה - המישור הפרואקטיבי והמישור הפאסיבי.

במישור הפאסיבי יש לנתח לעומק כל תאונת נפילה לטובת הפקת לקחים ושילובם בתוכניות עתידיות להתערבות. במישור הפרואקטיבי חשוב לשרטט אסטרטגיות של "תרופה למכה". למשל, נקיטת צעדים לזיהוי ליקויים, בקרת סיכונים טרם התרחשות התאונה, הכשרה וחינוך באופן ספציפי כנגד תאונות בגובה, קיום סמינרים לאנשי מקצוע, הגבלת משך הזמן של העבודה בגבהים ובמידת האפשר אפילו צמצום הצורך בעבודה בגובה (בין השאר למשל על ידי תכנון חכם ובטיחותי של פיגומים).

הדוגמאות הללו הן כמובן רק מעט המחזיק את המרובה. ישנם אין ספור רעיונות נוספים שניתן לקדם. חלקם אף לא ידרשו עלויות ניכרות מצד המדינה, ויש מתוכם צעדים שיכולים להינקט כבר מחר בבוקר. הצלחתם של המהלכים תלויה בשינוי תפיסתי מצד המדינה, והכרה לאומית ב"מכת המדינה" של התאונות באתרי הבנייה.

איציק סימון הוא מנכ"ל ובעלים "איציק סימון סוכנות לביטוח".