אין כמעט בית בישראל שלפחות אחד מבני הזוג צופה באופן קבוע באחת מתכניות הריאליטי שבפריים טיים הטלוויזיוני. הישרדות, מאסטר שף , חתונה ממבט ראשון אלה רק חלק קטן מהתכניות ששודרו ומשודרות בימים אלו על מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם.
במרבית השיחות על תכניות אלו עולה נושא אחד פעמים רבות וסביבו הרבה דעות וקולות, מה שמייצר חשיפה אינטימית משפילה לעיתים של המשתתפים והמשתתפות. הרוב המכריע של האנשים טוענים שאין מה לרחם על המשתתפים, הם בחרו בזה. אך האם זאת האמת? או שאולי זוהי החלטה בלתי מודעת של המשתתפים?
בעבודת הדוקטורט שעשיתי בהנחייתו של פרופ' יונתן כהן, הצלחנו באמצעות שאלון האישיות Big-5 ועוד כמה תכונות, ליצור פרופיל מסוים של המעוניינים/ות להשתתף בתכניות מסוג זה. אחת המסקנות הייתה שלא תמיד זוהי החלטה מודעת. הנה חמש התובנות שהובילו למסקנה הזאת.
1. זה לא אני, זה הם
מסתבר שההחלטה להשתתף בתכניות ריאליטי היא תוצר של עידוד ולחצים חברתיים. במחקר שנערך על משתתפי ריאליטי היכרויות בנורבגיה (2001) נמצא כי 36 מתוך 40 משתתפי המחקר העידו כי שוכנעו להשתתף על ידי חברים, עמיתים לעבודה או בני משפחה שהמליצו עליהם או רשמו אותם בעצמם. מתוך המחקר עולה עוד כי המשתתפים הם האנשים המקובלים יותר במעגלים החברתיים בהם הם לוקחים חלק, חלקם היו מעורבים בפעילויות פנאי אחרות שדרשו מהם להתבלט: הם עשו ספורט, ניגנו, השתתפו בתיאטרון חובבני או בפוליטיקה.
2. המשתתפים בתכניות ריאליטי לא באים בשביל המיליון
רובן המכריע של תכניות הריאליטי מבוססות על תחרות שבסופה מוענק לזוכה פרס - כסף, מכונית, דירה, חוזה הקלטות, חוזה דוגמנות, ספר מתכונים, ניתוח פלסטי לשיפור ההופעה, מציאת בן זוג, שיפור יחסים בתוך המשפחה או שיפור עצמי חיצוני או פנימי לכן, אחת הטענות הרווחות בכל הקשור להשתתפות בריאליטי היא כי המתמודדים מגיעים על מנת לזכות בפרס.
מסתבר שלא כך הדבר. יותר ויותר עדויות מלמדות כי השתתפות בתכניות ריאליטי היא לא בהכרח צעד הטומן בחובו רווח כלכלי. עדויות אלו מצטרפות לעדויות של משתתפי תכנית האח הגדול באמריקה כפי שתועדו בספרו של מארק אנדרג'ביק Reality TV: The Work of being Watched, לפיהן על אף הפיתוי החומרי שמציעות תכניות הריאליטי, הם אינם באים לתוכנית על מנת לזכות בפרס ולממצאי עבודת הדוקטורט שלנו, לפיהם, גובה הפרס המוצע בתכנית כלל אינו מהווה שיקול בעבור המבקשים להשתתף. הם יבואו, בכל מקרה.
3. למה הם עושים את זה לעצמם?
כאשר נשאלו משתתפי ריאליטי ההיכרויות בנורבגיה 'מדוע הם מוכנים להשתתף בחוויית מדיה שרבים אחרים מוצאים אותה כמביכה?' הם התקשו להצביע על מניעיהם. רובם מנו יותר ממניע אחד וכשלחצו עליהם, הם היו מוכנים להציע מניעים נוספים, גם כאלה שלא הופיעו ברשימתם המקורית. ואכן, מסתבר שהרצון להשתתף בריאליטי אינו ברור לגמרי למתמודדים עצמם ואינו בהכרח רציונלי. מעבודת הדוקטורט שערכנו עולה כי המשתתפים בתכניות ריאליטי אינם בהכרח בוחרים להשתתף בתכנית מתוך בחירה מודעת ומנומקת אלא עושים זאת בגלל מי שהם. משהו באופיים, בתכונות האישיות שלהם, מוביל אותם לשם.
4. ריאליטי ותיאוריית ה-Big 5 של תכונות האישיות
המעוניינים להשתתף בתכניות ריאליטי נמצאו במחקר כבעלי נטייה גבוהה לחשיפה עצמית, מדורגים גבוה במוחצנות, גבוה בנעימות - כלומר הם מעט תמימים וחושבים שיעשו דברים אחרת ממי שהיה לפניהם ומדורגים נמוך במצפוניות ונוטים לחפש את הדרך הקצרה ליעד. באופן מפתיע הם לא נמצאו נרקיסיסטים יותר מקבוצת הביקורת שכללה אנשים שאינם רוצים להשתתף בריאליטי.
5. מאפיינים סוציו-דמוגרפיים של המעוניינים להשתתף
ידוע שגברים רוצים להשתתף יותר מנשים ושמשכילים יותר מלא-משכילים. מדוע? גברים נתפסים תחרותיים יותר מנשים, הם גם מדורגים גבוה יותר בסולם מחפשי הריגושים יותר מכך, גברים הגבוהים בחיפוש אחר ריגושים מדווחים על חשיפה עצמית גבוהה יותר מול אנשים מזדמנים לעומת נשים - וזה בדיוק בהלימה למה שיש לתוכניות ריאליטי להציע: חוויות ייחודיות וקהל המונים. ובעניין ההשכלה, המשכילים ידועים בספרות המחקרית כפתוחים יותר לרעיונות והתנהגויות לא-שגרתיים. מתוך כך, נראה כי המשכילים, יותר מאחרים, פתוחים לחוויות שתכניות הריאליטי לכאורה מציעות.
ד"ר מיכל הרשמן-שטרית היא מרצה לתקשורת המונים ומנהיגות באוניברסיטת חיפה.