ביום ראשון יתכנסו שבעת חברי הוועדה המקצועית של המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות לישיבה שעלולה להיות האחרונה שיקיימו. אחרי דיון קצר הם אמורים להצביע, בפעם שנייה בתוך פחות מחודשיים, על אישורו של תקן מס' 15.
התקן עוסק באופן הטיפול החשבונאי והצגת הפרטים הנדרשים בדו"חות הכספיים של החברות, במקרה של ירידת ערך נכסים. אם לא יהיה שינוי דרמטי של הרגע האחרון, הרי שעל פי רוח הדברים שנאמרו על ידי חברי הוועדה בדיון קודם בעניין שנערך ביום שלישי, חמישה מחברי הוועדה יתמכו בדרישה אשר הוביל איגוד הבנקים, באמצעות עו"ד רם כספי, ושנתמכה על ידי החברות הציבוריות. עם התומכים בדרישה נמנה יו"ר הוועדה, אלי אמיר, ששינה את דעתו במפתיע.
הדרישה היא: להוציא כמה סעיפים שנוספו לתקן בהמלצת רשות ניירות ערך ערב אישורו. משמעותה: אי החלת התקן על השקעות בחברות מוחזקות כבר בדו"חות הכספיים של 2002. בעקבות כך צפויים אחד או שניים מחברי הוועדה להתפטר, והמוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות ירוקן סופית מתוכנו.
אין מדובר בסעיפים של מה בכך, מדובר בלב לבו של עימות המתחולל בקהילה העסקית. אמיר הוביל מהלך, שאם היה מתקבל היה מחייב את כל המשק לא רק לתת גילוי מלא על הפער בין השווי בספרים לשווי השוק, אלא לבצע מחיקות בגין השקעות שצנחו בחברות מוחזקות.
לכאורה, אין דבר הגיוני מכך: אמיר טען בלהט כי הציבור מדיר את רגליו משוק ההון משום שהוא אינו מאמין לדו"חות הכספיים שהחברות הציבוריות מפרסמות. אמיר גורס כי בעוד החברות משתעשעות במספרים מופרכים על שוויין, המשקף תקופת פריחה שחלפה מן העולם, השוק אומר את שלו. זאת הסיבה, לדעתו, ששווי החברות בבורסה נמוך בעשרות אחוזים משוויין בספרים. לכן, נדרש רישום עדכני בהתאם.
עמדתו של אמיר, שנתמכה על ידי לשכת רואי חשבון ורשות ניירות ערך - שותפות שוות במוסד לתקינה - נתקלה בחומה בצורה בקרב החברות הציבוריות, ובראשן הבנקים. ערב השימוע שקיים המוסד הופץ בשם אחד הבנקים נתון מפחיד, ולפיו אם תתקבל הצעת אמיר, שווי הנכסים שיתאיידו בעקבות הרישום לפי שווי שוק יהיה כ-28 מיליארד שקל. מספרים כי שר האוצר, סילבן שלום, ראה את המספר ונשימתו נעתקה. רק זה חסר לו ערב הבחירות.
ייתכן שאמיר והמוסד היו עומדים בלחץ שהופעל עליהם מצד גופים אינטרסנטיים. ואולם במפתיע, דווקא רואי החשבון שאמורים לתמוך בכל כוחם בתקן, התייצבו בחזית המאבק נגדו, ובראשם - המשרדים הגדולים. כך יוצא שבוועדה המקצועית, שיש בה רוב לרואי החשבון, יש כעת רוב להחלטה הנוגדת את האינטרס הראשון במעלה של קהילת רואי החשבון - שהרי אם החשבונאות היתה של שווי שוק ולא של שווי בספרים, רואי החשבון היו יכולים להקטין את אחריותם לסכנה של התרשלות מקצועית.
כאשר חברה מבצעת הערכת שווי בגין ירידת נכסים, מבצעת הפרשות בהתאם לגילוי ומתאימה את עצמה לשווי השוק, לרואה החשבון אין סיבה להגיר אגלי זיעה. התקן יחייב אותו לכלול את ההפרשות ואת ירידות הערך בדו"חות, וכך הוא לא יצטרך לעולם להצטדק ולהסביר מדוע חתם על דו"חות שאין קשר בינם לבין המציאות.
תחת זאת, המוסד נתון מזה שבועות בהתקפה חסרת תקדים של רואי החשבון, שנכנעו לאורך כל הדרך לתביעות של לקוחותיהם. את ההתקפה הובילו דווקא המשרדים הגדולים, החברים ברשתות הבינלאומיות. גד סומך, שותף מנהל בסומך-חייקין, המטפל במרבית הבנקים, פעל רבות מאחורי הקלעים לכיווץ התקן. שותף במשרדו אבי זיגלמן תמך גם הוא, כצפוי, בדרישת הבנקים. יצחק פורר, יו"ר פרמת קוסט, פורר את גבאי - ששותף שלו, חיים אסיאג, החבר בוועדה, הביע דעתו נגד תביעת הבנקים - יצא בהודעה אישית חד-משמעית נגד יישום התקן. השותף המנהל במשרד בריטמן-אלמגור, יהלי שפי, ייצג בשימוע את לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שהתנגדו לתקן.
אם לפני כמה שבועות ההערכה היתה שרק שניים עד שלושה מחברי הוועדה (אריה גנס, דליה לב וזיגלמן) יתמכו בדרישת הבנקים, בימים האחרונים התהפכה המגמה. דב ספיר, שותף במשרד קסלמן וקסלמן נוטה להצטרף לעמדת הבנקים, וגם איום של אסיאג להסיק מסקנות אישיות לא יעצור את הסחף. כיצד קרה, אם כן, שרואי החשבון יורים לעצמם ברגל, ונותנים יד להחלטה שהיא כניעה מוחלטת לדרישות של החברות הציבוריות ובראשן הבנקים?
על מנת להבין מה קורה כעת במוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות, יש לחזור להסטוריה שלו. המוסד נולד מלחץ של ראש רשות ני"ע, אריה מינטקביץ, שנקעה נפשו מהאטיות שבה הוציאה לשכת רואי חשבון גלויי דעת לכללי חשבונאות. ב-95', ברגע של אחוות דעים, נאות נשיא לשכת רואי חשבון באותה תקופה, רו"ח דניאל דורון, לקבל את הצעת הרשות להקמת מוסד משותף, שיתקין תקנים בחשבונאות - כמקובל בעולם הגדול.
המוסד יצא לדרך שנתיים לאחר מכן. היו"ר הראשון היה דן גבעולי. אמיר מונה במאי 2000. חמש שנים המוסד פעל, ולא הפריע לאיש. אולי משום שכל התקנים שיצאו תחת ידו נגעו לסקטורים ספציפיים, בעיקר בענף הנדל"ן.
פרדוקסלית, מי שמקרב כעת את מותו של המוסד הוא אמיר, היו"ר הטוב ביותר שניתן היה להעלות על הדעת. אמיר הוא רכש של יו"ר הרשות לשעבר, מירי כץ. היא ביקשה לקדם מהלך של מעבר המשק מדיווח כספי תואם אינפלציה לדיווח נומינלי, כמקובל בעולם. אמיר היה מינוי אידיאלי, שכן הוא האמין בכל לבו כי דיווח ריאלי מעוות את המספרים בדו"חות הכספיים ובתשקיפים.
אמיר התחיל לקדם את המהלך. אינפלציה בשיעור 0% ב-2000 סיפקה תמיכה לעמדתו. ואולם הגופים במוסד פועלים לאט. המעבר לדיווח נומינלי נקבע ל-2003. בעוד אמיר חוגג את ניצחונו, התחוללה התפרצות אינפלציונית ב-2002.
ראשון המתנגדים למעבר היה מנהל רשות החברות הממשלתיות, ירון יעקובס. לדבריו, החברות הממשלתיות הגדולות, כמו חברת חשמל, ייאלצו לעבור מרווח להפסד עקב שינוי השיטה. כצפוי, רואי החשבון הגדולים, המייצגים את החברות הממשלתיות הגדולות, הצטרפו ליעקובס.
בעוד האינפלציה ב-2002 חוגגת, אמיר המשיך להתעקש כי תקן 12 לדיווח נומינלי יעבור ויהיה מה. ואולם כאן נתקל אמ
ירידת הערך של המוסד לתקינה חשבונאית
בן-ציון ציטרין
17.1.2003 / 9:32