בסרטון: הפגנת חרדים נגד הסגר על שכונות בירושלים.
מאה אלף מובטלים נוספים והפסד תוצר של יותר מ-40 מיליארד שקל - זהו המחיר של סגר נוסף של ארבעה שבועות, לפי הערכות בנק ישראל. מדובר בסגר בעוצמה של שני שלישים מהסגר שהוטל במרץ-אפריל.
המחיר הכבד הזה אינו מוביל למסקנה שאסור להטיל סגר בעקבות העלייה בנתוני התחלואה, כי השאלה הנכונה איננה המחיר אלא האלטרנטיבה: אם מגפת הקורונה תמשיך להתפשט ולהשתולל ללא שליטה - המחיר הכלכלי עשוי להיות הרבה יותר גבוה.
בריאות וכלכלה הולכים בסופו של דבר יחד, כפי שנוהג לומר נגיד בנק ישראל. רק שבעוד שלסגר נוסף יש תג מחיר יחסית ידוע, איש לא יכול להעריך מה יקרה למשק בתרחישים של אובדן שליטה על נגיף הקורונה, אם חלילה תקרוס מערכת הבריאות תחת מאות או אלפי חולים קשים.
הגל הראשון של התפרצות הקורונה גבה מהמשק מחיר כלכלי כבד. 1.1 מיליון ישראלים מצאו את עצמם ללא עבודה, הגירעון זינק מ-4% לסביבות 11%, והצמיחה של המשק צללה מקצב של 4% לצמיחה שלילית של 5% ויותר. מדובר על אובדן של מעל 120 מיליארד שקל במונחי תוצר.
אלא שאז הגיעה ההתפרצות המחודשת של נגיף הקורונה, שתפסה את הגופים הכלכליים בממשלה לא מוכנים. האוצר, בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה העריכו כי לא צפוי גל שני של קורונה לפני הסתיו, ורק החלו לחשוב על תוכניות מגירה כלכליות. לנגיף כאמור היו תכניות משלו, והמחדלים הממשלתיים סייעו לו לממש אותן. האפשרות הממשית של סגר נוסף כעת מחייבת הערכת מצב מהירה.
החדשות הרעות הן שסגר נוסף יפגוש את המשק הישראלי במצב אחר לחלוטין. זה כבר לא משק בריא עם אבטלה אפסית וגירעון נשלט, אלא משק עם מחלות רקע ובסיכון לקריסה. משום כך, האינטרס העליון של מקבלי ההחלטות הוא לצמצם למינימום את הפגיעה הכלכלית.
החדשות הטובות הן ששילמנו כבר את שכר הלימוד. אנחנו יכולים להפיק לקחים מניסיון הגל הראשון - מה עובד, מה אפקטיבי מה יעיל ומה אסור לעשות. משיחות של "גלובס" עם גורמים שליוו את המשבר בגל הראשון, עולים מספר לקחים שכדאי לקחת בחשבון - לקראת אפשרות של סגר נוסף.
1. לפתוח כל מה שלא מתקהל
הגל הראשון של התפרצות הקורונה גרם לממשלה להטיל מגבלות על התנועה של ישראלים שהחלו בהגבלת הטיסות מסין בסוף ינואר. ההחמרה במגבלות הייתה הדרגתית והגיעה בשיאה לסגר מלא בתקופת חג הפסח ויום העצמאות. בין ה-25 למרץ וה-19 באפריל שרר בישראל סגר חלקי שכלל הגבלות על יציאה מהבית, השבתת התחבורה הציבורית וכל ענפי המשק למעט שירותים ומפעלים שהוגדרו חיוניים. בהמשך הותרה נוכחות של 30% ממצבת העובדים במקומות העבודה. התוצאה הכלכלית של הצעדים אלה ונוספים (ושל אווירת חרדה ציבורית) היו ירידה של כמעט 9 אחוזים בתוצר.
באוצר אומרים, שהלקח הראשון שנלמד מגל התחלואה הראשון הוא חשיבות ההקפדה על עיקרון איסור ההתקהלות. הכלל הזה הוא חוק היסוד של התמודדות עם המגפה, ויש ליישם אותו ככל הניתן וללא פשרות. הצד החיובי של שמירה על העיקרון הזה הוא שניתן, ואפילו חייבים, לאפשר לעסקים בענפי השירותים והתעשייה לעבוד, גם תחת סגר מלא.
בדיעבד, מודים באוצר, כי אחת הטעויות הגדולות שנעשו בגל הראשון הייתה ההסכמה להוריד את שיעור הנוכחות של עובדים במגזרים הלא-חיוניים ל-30%.
באשר לענפי המסחר, באוצר סבורים כעת כי אפשר להפעיל אותם בכפוף לתנאי התו הסגול גם בתקופת סגר. מדובר אומנם בעסקים שעובדים עם קהל מתחלף, אך ניתן למנוע בהם את ההתקהלויות ולהבטיח שהלקוחות עוטים מסיכות ושומרים על ריחוק של 2 מטרים.
2. להחיל סגר על ענפים "בעייתיים"
מצד שני, על פי אותו עיקרון של מניעת התקהלות - המסקנה היא כי יש לסגור כל מקום שמעצם הפעלתו הוא גורר להתקהלות. למשל, במסעדות, בתי קפה וברים אין אפשרות לאכול ולשתות מבלי להוריד את המסיכות? ענפים אלו ייסגרו.
החרגה יכולה להינתן עבור ענף המסעדנות שיוכל לתת שירות בטייק אווי; כנ"ל לגבי אירועים - בעלי אולמות וגני אירועים שנפגשו לאחרונה עם שר האוצר ישראל כ"ץ הודו בפניו שאין להם יכולת למנוע הדבקות במהלך אירוע או שמחה משפחתית, מאחר ואירועים אלו באופיים כוללים קירבה מסוימת (ריקודים, קבלת פנים וכו'). על פי הכלל של מניעת התקהלות, ענפים אלו ייסגרו.
כדי למנוע ויכוחים ודיונים ארוכים כל "למה העסק הזה כן פתוח והעסק ההוא לא"- עיקרון חוסר ההתקהלות חייב להיות מיושם בצורה אחידה ושוויונית: אי אפשר לפתוח את חדרי כושר והמועדונים, ולדרוש סגירת ישיבות.
הענפים שייסגרו, לפי ההצעות האלו, מהווים בין 5% ל-6% מהפעילות הכלכלית של המשק. מדובר באסון עבור אותם ענפים, אבל פגיעה שלא מאיימת על יציבות המשק כולו. ורחוק מאוד מהשבתה של 35% מהמשק בגל התחלואה הראשון.
3. פיצויים מלאים כמו במלחמה
גם בתחום הפיצויים שולמו כבר דמי לימוד כבדים. לקצב הביצוע של תקציבי החירום עד כה מגיע ציון "נכשל", או לפחות "בלתי מספיק". באוצר, ברשות המסים ובשאר המשרדים האחראיים, מבטיחים שהשתפרו והתייעלו - אבל זה לא מספיק.
חבילות הפיצוי הנוכחיות רחוקות מלפצות על הנזק לבעלי עסקים שכוח עליון אילץ אותם לסגור את פעילותם לחודשים ארוכים. הפקת הלקחים מהסגר הראשון מאפשרת לצמצם משמעותית את היקף הענפים שייסגרו בסגר נוסף, משום כך ניתן גם להגדיל את היקף הפיצוי ולהציע לבעלי עסקים ולעובדים בענפים האלה (וגם למי שמתפרנסים מהם בעקיפין) חבילת פיצוי מקיפה הרבה מעבר למענקים שהמדינה מציעה כיום לכלל השכירים, העצמאים ובעלי העסקים. במליםן אחרות - להקטין את כמות המגזרים שהסגר יכלול אותם, אבל לשפות ביד רחבה את אלו שכן נפגעים.
המודל הסביר היחיד הוא קרן פיצוי כמו זו שהמדינה הפעילה באירועי לחימה בשנים האחרונות. מדובר בפיצוי בגובה הירידה במחזור העסקי של אותם עסקים, כפי שנעשה למשל בעקבות מלחמת לבנון השנייה. לרשות האוצר עומדת גם קרן מס רכוש, היכולה לשמש מקור לפיצוי בגין אירוע כוח עליון.
4. מנגנון לא-פוליטי, שיקצר תהליכים
המדינות הממשלתית חייבת להיות מלווה בפיקוח, אכיפה והסברה נמרצים ויעילים - כדי לחזק את תחושת החירום בציבור, שהיא המפתח לאמון במערכת ולציות לכללים המגבילים.
מעבר לכך, גורמים שעסקו במשבר הקורונה הקודם מעלים על נס את החשיבות של מינוי פרויקטור או סוג אחר של מנגנון קבלת החלטות מקצועי. לאחרונה פורסם כי האלוף במיל’ רוני נומה סרב להצעה לשמש פרויקטור לאחר שלא התקבלה דרישתו שלא להיות כפוף למנכ"ל משרד הבריאות. גורמים שעסקו שמבר הקורונה בגל הראשון מצדיקים לחלוטין את החלטתו לדבריהם, יש חשיבות קריטית למנגנון מקצועי א-פוליטי שיהנה ממעמד עצמאי וידווח ישירות לראש הממשלה (ולראש הממשלה החלופי).
בגל הקודם היו אלה מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, ראש המועצה לביטחון לאומי אברהם בן-שבת, ומנכ"ל האוצר שי באב"ד - הם היו אלה שהמליצו לראש הממשלה בחדר הסגור מה לעשות והוויכוחים ביניהם הסתיימו לאחר שיצאו מהחדר והתקבלה הכרעה.
בממשלה הנוכחית, כל המלצה של דרג מקצועי צריכה לעבור מסלול ארוך עד לקבלת החלטה ובדרך היא לובשת גוון פוליטי. התוצאה: אובדן אמון של הציבור במערכת, מתוך תפיסה שמדובר בהחלטות שהמניע העיקרי שלהן הוא פוליטי ולא מקצועי.
ההיערכות לסגר מחייבת את מקבלי ההחלטות להרים את הראש מעל הקרבות היומיומיים, למשל, סביב פתיחתם של חדרי הכושר והבריכות הציבוריות. הפתרונות הנקודתיים אינם מצליחים לעצור את התפשטות הקורונה, משום שהם חשופים מדי ללחצים של גורמים פוליטיים וקבוצות אינטרסים. ההחלטה הגורפת על סגר הולכת ונעשית בלתי נמנעת. השאלות הרלבנטיות הן כבר לא "אם", אלא "מתי" ובעיקר "איך".