בסרטון: הפגנה מול בית ראש הממשלה, 14.7.
רמת אמון: 0 (פרופ' תמר הרמן)
בדומה למגיפה, גם כשמדובר במחאה, קשה לצפות מתי, היכן ועל רקע מה היא תתפרץ. אמנם יש בספרות המחקרית "רשימות מכולת" של הגורמים המזוהים (לרוב בדיעבד) כחומר הבעירה, אלא שכמעט לכל מקרה שבו פרצה מחאה עזה ומתמשכת אפשר למצוא "תאום" שבו התנאים היו לכאורה דומים, אבל המחאה כלל לא התחילה או לא המריאה. לפיכך, אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם אנחנו עומדים על סיפו של גל מחאה משמעותי בישראל.
ברור כמעט מאליו מהם הגורמים שיכולים להזין גל כזה בעתיד הנראה לעין: המשבר הכלכלי שהיכה ברבים כל כך וייתכן שבעוד ימים לא רבים - גם אבדן היכולת של המערכת הרפואית להתמודד עם המספר הגואה של חולים קשים במחלה. לכך יש להוסיף את הגאות במחאות האנטי-שלטוניות בארה"ב, שכן ידוע - ששוב כמו מגיפות - מחאה היא תופעה "מדבקת" גלובלית.
מילת המפתח בצפי לגל שיהיה או לא יהיה בארץ היא (אי) אמון. מידת האמון במקבלי ההחלטות ובגופים המקצועיים בארץ בהקשר לטיפול במגפת הקורונה היא כיום נמוכה מאוד. גם בהתחלת המגיפה היו חילוקי דעות באשר לצעדים הקשים שננקטו, אבל היום התחושה הרווחת בציבור - כולל בקרב מצביעי מפלגות הקואליציה - היא שאין ליד הגה האונייה קברניט שיודע לנווט כראוי בסערה. נתוני סקרים מורים שגם בקרב אוהדיו המושבעים ראש הממשלה מאבד במהירות את מעמדו כמי שאפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות. לא כל שכן שמקבלי ההחלטות המקצועיים ברפואה - ועוד יותר מכך בכלכלה - המותקפים יומם ולילה לא רק על ידי מי שנפגעים ממהלכיהם אלא גם על ידי עמיתיהם למקצוע המטילים ספק בשיקול הדעת שלהם אינם זוכים באמון הציבור. לכאורה, אפוא, לפנינו רקע קלאסי לפריצת מחאה עממית רחבה.
ואולם, כאן מתגלה תופעה חדשה - אי האמון המחלחל במהירות ללבבות רבים מאזרחי ישראל, גם באשר למוטיבציות האמיתיות של מארגני המחאה ולמי שעומדים מאחוריה. שוב ושוב נשמעות טענות ומוצגות ראיות, אמיתיות או לא, לכך שהמארגנים נתמכים על ידי גורמי אופוזיציה (בנוסח "ברק עומד מאחורי מחאת הדגלים השחורים") או לחילופין משמשים כלי בידי גורמי שלטון המעוניינים להוציא בעצם את הרוח האמיתית ממפרשי המחאה ולרתום אותה לאינטרסים ארוכי הטווח של פוליטיקאים ומפלגות כאלה ואחרות (בנוסח "השולמנים אמורים לאסוף בבחירות הבאות את קולות המאוכזבים ולחבור לליכוד מיד לאחר שייסגרו הקלפיות"). בלי אמון בכך שהנהגת המחאה היא אותנטית ומחויבת, ושאינה משרתת אינטרסים זרים פרט לאלה של המוחים, לא יעלה גל מחאה המוני בר קיימא. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שיהיו בימים הקרובים מופעי מחאה קטנים רבים, שחלקם עלולים גם להידרדר לאלימות, והיה והמשטרה וכוחות הביטחון האחרים יפעילו כוח לא מידתי כלפי המוחים. ואולם השאלה האם אלה יתמזגו לכלל גל שירעיד את אמות הסיפים - נותרת כרגע בלא תשובה.
תמר הרמן היא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.
המנגנון הפסיכולוגי שעומד מאחורי ההשתתפות בהפגנות (תום רזניקוב)
בימי מגפה אלה, המושג "נחיל אנושי" לפתע מקבל ממד אבסורדי, מדבק ומסוכן. התאספות של רבים יחדיו כבר איננה דבר טריוויאלי. על רקע זה, יציאה למחאה בזמן הקורונה גם היא עצמה מייצרת מורכבות. מצד אחד, ההכרה שהדרך היחידה להשפיע על המדיניות הכלכלית והבריאותית היא דרך המונים המשדרים מסר ברור. מנגד, מתלווה סכנה לאפשרות לצאת לרחוב ולהתאחד עם אלפי זרים.
מעניין לחשוב מה קורה ליחיד כשהוא נעשה חלק מקבוצה גדולה, למשל בהפגנה, בעוד הוא חווה את עצמו כפרט? למעשה לקבוצה יש כוח משלה - כוח רב עוצמה המונע ממנגנון "הגבה מעגלית" - כאשר התנהגות של יחידים מייצרת הדים של תגובות הדדיות וכוח קבוצתי הגדול מסך חלקיו. כאשר אנחנו חלק מקבוצה גדולה, משהו באינדיבידואליות נסוג ונוצרת התמזגות להוויה הקבוצתית.
למעשה, הפרט פועל למען עצמו, אבל ההתאספות לנחיל מהווה אקט של התמסרות לקולקטיב. כשמסתכלים על זה כעת, בהקשר של מחאת העצמאים, המצוקה הכלכלית האישית והמשפחתית שמביאה אדם למחות, מתהווה לכוח חברתי באמצעות הזדהות עם עצמאים אחרים, אשר חווים מציאות דומה. המשתתפים בהפגנה מגיעים כסובייקטים והופכים לקולקטיב שמייצר כיוון בפני עצמו.
פרויקט הווידאו "נחילים" ממחיש תופעה זו (מופיע בביאנלה לעיצוב 2020, מוזיאון ארץ ישראל)
תום רזניקוב נמנית עם התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, בצלאל.
Swarm (1:13) - snippet from tomrz on Vimeo.
האם הצבעים הם אלה שרותמים אותנו למאבק? (יערה שטנר)
האפודים הצהובים בצרפת, המסכות השחורות בהונג קונג, הצעיפים הירוקים באיראן, השלטים הכתומים באוקראינה, או הגלימות האדומות בהפגנות אקלים: למחאות חברתיות ולצבע יחסים הדוקים והיסטוריה עשירה. צבע הוא סממן מופשט מעניין משום שהוא נקודת מפגש עוצמתית בין חוויה חושית ובין חוויה רעיונית, וכאשר מחובר לאידיאולוגיה הוא מצליח לייצר חוויה רגשית ורעיונית חזקה במיוחד.
במחאות צבעוניות, הצבע מצליח להפעיל את כל הצדדים המעורבים - או דרך הזדהות והתרגשות עמוקה או דרך התנגדות וכעס. לכן, לאור המחאה הנוכחית שהחלה בארה"ב כ-Black Lives Matter והתפשטה בעולם, מעניין להבין מהו צבע המחאה הנוכחי מדוע חשוב להבין את המשמעויות שלו.
כמו במחאות רבות, גם ב-BLM הצבע הנבחר הוא סמלי. בשונה מהמחאה בהונג קונג, שם השחור סימל אבל ועצב וגם בהיותו אנטי-צבע ביטא התנגדות, במחאה הנוכחית צבע הוא מהותי יותר ולכן השימוש הסמלי בו מפותח ביותר.
היות וצבע נמצא בלב המאבק, הוא בכותרת (black lives matter), מזמין פעולות מחאה (blackouttuesday# המחאה ההמונית הוויראלית שמקורה ב-blackout) ובעצם מבטא איך התנועה לוקחת בעלות על הצבע השחור ועל המטען הסמלי שלו במסגרת המאבק למיגור תפיסות anti-black. שלא בדומה למחאה בהונג קונג, כאן השחור מסמן כוח ושינוי ומהדהד את השימוש של למחאת הנשים בארה"ב ב-2016, שאימצה את הוורוד כצבע סטריאוטיפי נשי וכך לקחה מחדש בעלות על הצבע. במחאה הנוכחית, שחור מראה כיצד קבוצה יכולה להיאבק על שינוי של מושג דרך המאפיינים הוויזואליים שלו.
כמו ב-BLM, מחאות צבעוניות לרוב זולגות למרחבי תרבות נוספים. תנועות חברתיות בוחרות בצבע בתור סממן התנגדות משום שזה סממן שהוא בו-זמנית קל, יומיומי ונגיש, וגם בלתי ניתן לעצירה על ידי הממסד. הדוגמאות לכך רבות. למשל, הניסיון של סין לבלום את התגברות המחאות נגדה דרך הטלת איסורי ייבוא דרקוניים על אקססוריז וביגוד שחור החל מיולי 2019, או ההתפשטות של הצהוב הזוהר של האפודים מצרפת כאש בשדה קוצים בעולם העיצוב - אופנה, אתרים, מוצרים, אפליקציות ועוד השתמשו בצהוב כדי להדהד רעיונות של התנגדות, חדשנות, חוסר ממסדיות וחוצפה. בהקשר של השחור של 2020, השימוש שנראה בצבע זה יעבור אבולוציה מהירה וכבר עכשיו, נטען במשמעויות חדשות ושונות, ואינו צבע בלבד אלא מפה, או אינדקס פוליטי וחברתי זמני.
פרויקט The Future is / Again (מופיע בביאנלה לעיצוב 2020, מוזאון ארץ ישראל) עוסק בבחירת הצבעים ככלי למאבק חברתי.
יערה שטנר נמנית עם התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, בצלאל