בסרטון: ראש הממשלה בנימין נתניהו מציג את תכנית "כסף לכל אזרח".
ביום רביעי התבשרנו כי עוד מוסד קולינרי אייקוני סוגר את שעריו. הפעם זה תורו של הבראסרי להרים ידיים נוכח המציאות הבלתי אפשרית, ולשים סוף לדימום הכספי המתמשך שנכפה על הענף בשל מגבלות הקורונה. אלא שעיבוד השיח ברשתות החברתיות ובטוקבקים מעלה כי רבים דווקא שמחים לאידן של המסעדות ובעליהן. כיצד ייתכן שקריסה של מפעלי חיים נתפסת בקרב חלקים לא קטנים בציבוריות הישראלית כמהלך מבורך? האם זו רק מצוקתם הפרטית של הטוקבקיסטים שמאפילה על היכולת להביא אמפתיה, או שמא ביטוי לשבר עמוק יותר? מדוע השנאה כל כך יוקדת?
הנחת היסוד היא ההתעשרות, לכאורה, של המסעדנים התל אביביים. רבים משוכנעים כי במשך שנים הם גרפו בעלי המסעדות מיליונים וכעת, כל שנותר להם הוא לשלוף כסף שחור ליום שחור. המציאות שונה לגמרי, רבים, גם מבין הידועים בהם, לא התעשרו אלא לכל היותר התבססו ובעיקר ביססו דף אינסטוש. במציאות בה חומרי הגלם יקרים להחריד, התחרות עזה על כיסו של הפודי ועלויות התפעול גבוהות מאוד, שולי הרווח בתחום נמוכים. לך תסביר כעת שרכב היוקרה עליו הוא נוסע נלקח בליסינג ושהדירה שלו משועבדת.
הסיפור מורכב יותר. הבראסרי אינה עוד מסעדה, אלא מותג שמזוהה באופן ישיר עם מדינת תל אביב - עם הניתוק והפער בין הזחיחות, יוהרה והשובע של התל אביביים, לבין הנעשה בשאר הארץ. נדמה כי זו הפעם הראשונה בה סקאדים נוחתים בשדרות רוטשילד ובאבן גבירול ופוגעים בשגרת החיים של 'המנותקים'. זו פגיעה בבטן הרכה של מדקדקי הטאנינים וטועמי השטורדל, שהמשיכו בחגיגת האסקפיזם, בעוד מיליונים מתושבי המדינה שהו בממ"ד. הקורונה הצליחה איפה שהחמאס נכשל - לפוצץ את הבועה התל אביבית ולא עם חומר נפץ אלא עם מטוש וצלחת פטרי. רק כך גודעים עיר בלי הפסקה.
"תל אביב מתנהלת כמו מדינה בפני עצמה, אנשים לא מבינים את זה, היא לא חלק ממדינת ישראל — היא משהו נפרד לגמרי. זאת עיר שנוגדת את כל מה שקשור לרעיון היהודי במדינה".
הדברים הללו, שנאמרו על ידי מיקי זוהר בשנת 2016, מבהירים את הנקודה: תל אביב נתפסת כטריטוריה של פריצות, שמקדשת זימה וחילופי זוגות על פני קדושת התא המשפחתי. סגירתה של הבראסרי משולה לחזרה למקורות והצלה של ישראל מפשיטת רגל ערכית.
אולם הבראסרי אינו מייצג רק מוסד קולינארי, אלא גם עמדה פוליטית שמאלנית, את אלדד יניב וחבורתו. מכאן גם הבוז שרוחשים הטוקבקיסטים לסגירתה. מסעדות רבות נסגרו בעת האחרונה, בכל רחבי הארץ, אולם השנאה שמפגינים הטוקבקיסטים לסגירת המסעדות בתל אביב שונה לחלוטין: לא מדובר רק ב"מגיע להם", אלא באמירות יוקדות של בוז ושמחה, צהלות לאידה של האליטה.
בפראפרזה על הדברים של בנימין נתניהו, שאמר כי האיש הרזה נושא את האיש השמן, יושבי בראסרי נתפסים כשמנים, שיונקים אלפי שקלים בחודש מהעטין של שוכרי הדירות הרזים עם הזקן המוזר, באמצעותם משלמים על המנות היקרות. אשכנזים רעים, מנותקים ומבוססים שהגיע הזמן שיקבלו מנה אחת אפיים, שירדו ממגדל השן וירגישו לראשונה את סבלו של מעמד הביניים בישראל. זו שנאה יוקדת לסימבול של העיר שפועלת 24/7, שמאפשרת קניות ובילויים בלי הפסקה. התל אביביים מייצגים את את מה שהשונאים שלהם היו רוצים להיות אך שלא במודע סוברים כי לעולם לא יהיו.
וכן, לא ניתן לנתק את הקשר בין הסיקור העיתונאי הנרחב שקיבל האייטם על סגירת המסעדה לבין האייקון התקשורתי העומד בראשה - רותי ברודו. לרוב, פגעים כלכליים מחלישים את המוחלשים אולם הקורונה פגעה בתדמית המהוקצעת שלה. אנו אוהבים לחגוג את נפילת הענקים המתוקשרים והמקושרים. פתאום, דין רותי ברודו כדין רותי כהן מבני עייש.
השנאה מעוורת, עד כדי כך שרבים שוכחים כי מלבד המסעדנים התל אביביים, מדובר באלפים של עובדים שקורעים את הישבן בסביבת עבודה עתירת לחצים, עם שעות עבודה ארוכות מאוד, שרק רוצים לפרנס את עצמם ואת משפחתם בכבוד ואינם יכולים עוד.
הכותב הוא יועץ תקשורת.