בסרטון: ההפגנה בתל אביב בשבת, 11.7.
בסיקור ההפגנה בכיכר רבין במוצ"ש האחרון, עיתונאים ועורכים במגוון כלי תקשורת השוו בין המחאה של קיץ 2020 למחאה של קיץ 2011, ותהו האם המחאה הזאת תצליח להוציא מספיק אנשים לרחובות כמו המחאה ב-2011?
במבט ראשון, זה נראה הגיוני להשוות ביניהן: שתי המחאות התקיימו בקיץ. שתיהן אותנטיות וצמחו בעקבות מצוקה כלכלית של המוחים. שתיהן מורכבות מקבוצות שונות ומגוונות, שמשתפות פעולה ביחד כדי לדרוש שינויים מהממשלה שבראשה עומד בנימין נתניהו. אבל גם בשתיהן הדגישו כי הן מחאה א-פוליטית וקראו לכל אזרחי ישראל להצטרף אליהם.
אבל כאן הדמיון נגמר, למרות הניסיונות של מארגני ההפגנה של מוצ"ש להציגה כאחת שהיא א-פוליטית וכאקט של סולידריות בין קבוצות שונות ומגוונות, בעיתונים ובמהדורות החדשות דווקא ריחפה עננה ששאלה "הפגנה פוליטית או לא פוליטית?". בכתבות דיווחו כי בקהל היו מפגינים שצעקו "ביבי הביתה". מולם התייצבו מפגינים אחרים שלא הסכימו איתם והדגישו שזאת מחאה א-פוליטית, ורצו לגרש את הפוליטיים מההפגנה.
בעוד המחאה ב-2011 הוצגה כמעין קרנבל דמוקרטי, עם זמרים מפורסמים שמופיעים בסוף העצרת, מאהלים שפזורים ברחבי הארץ ובהם יש מטבחים קהילתיים, הרצאות בנושאים של כלכלה וחברה, מעגלי דיון עמוקים בין יושבי המאהל, או מעגלי ג'אם ספונטניים, המחאה ב-2020 הוצגה כהתפרצות של זעם ותסכול, בה מנהיגי המחאה והמפגינים מסוכסכים בינם לבין עצמם. במקום שההפגנה תסתיים בהופעות היא מסתיימת בהפרת הסדר הציבורי, בחסימת כבישים, ניפוץ זגוגיות של בנקים, התנגשויות עם המשטרה, ומעצרים אלימים.
התקשורת ואנחנו מסתכלים על המחאה של 2020 בפנים חמוצות ונזכרים בערגה במחאה של 2011. מיד אחרי כן עולה אנחה, ספק של ייאוש ספק של אכזבה, ואז עולה התהייה "למה הדברים לא יכולים להסתדר כמו בקיץ 2011?".
אבל אם התקשורת באמת הייתה רוצה להשוות את ההפגנה ממוצ"ש האחרון לקיץ מהעבר, עדיף היה שהייתה בוחרת בהפגנות של קיץ 2012 דווקא. אז חלק ממנהיגי המחאה ניסו להחזיר את האנשים לרחובות, אבל לא הצליחו לאחד את כל הקבוצות יחדיו ואף הסתכסכו בינם לבין עצמם. כבר אז בתקשורת השוו כל הזמן בין מספר המפגינים שהשתתפו בקיץ 2011 ל-2012. גם אז בתקשורת שאלו אם המחאה היא "פוליטית או לא", אז זה היה בגלל אווירת בחירות, ודיווחים על מפלגות שמחזרות אחרי איציק שמולי וסתיו שפיר. בקיץ 2012 יאיר לפיד גם הפך ממגיש מהדורת "אולפן שישי" לפוליטיקאי שמנהיג את מפלגת "יש עתיד".
המפגינים בקיץ 2012 היו מתוסכלים מהתחושה כי דבר לא השתנה. כל מוצ"ש הסתיים בהפרת הסדר הציבורי, בחסימת כבישים, ניפוץ זגוגיות של בנקים, התנגשויות עם המשטרה, מעצרים אלימים. כל אלו העלו את רמת הלחץ, התסכול והכעס כלפי הרשויות השונות, מה שבסוף התפוצץ באקט ההצתה העצמית של משה סילמן ז"ל.
ההשוואה בין קיץ 2011 לקיץ 2020 לא נובעת מתוך מחשבה סוציולוגית של העיתונאים לגבי טיב החברה הישראלית והתהליכים שעוברים עליה. גם לא מתוך השוואה פרגמטית, שרוצה לכמת את המפגינים למספרים בכדי למדוד את ההצלחה של ההפגנה במוצ"ש האחרון. אלא, היא נובעת מתוך תחושת נוסטלגיה של העיתונאים כלפי קיץ 2011.
זה מראה לנו את עוצמתה של המחאה ההיא ב-2011 ועד כמה היינו עדים לאירוע היסטורי בתולדותיה של מדינת ישראל הצעירה. אבל זה גם מראה לנו כיצד זיכרונות נוסטלגיים כלפי העבר, מעצבים את ההבנה שלנו כלפי ההווה. בסופו של דבר, התקשורת נזכרת בקיץ 2011 בערגה ונוסטלגיה, ואז היא מביטה בקיץ 2020 ועולה לה טעם מר בפה.
אליאב גוטמן הוא מתרגל במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר ודוקטורנט בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.