בסרטון: תושבים בדואים מהנגב מוחים כנגד חוסר השוויון החברתי.
יש פתגם ערבי שאומר, "عمره الدم ما بصير مي" (דם לעולם לא יהפוך למים), פתגם המדגיש את הערך העליון של חיי האדם. אבל השבוע התקשורת הישראלית הוכיחה שבהחלט דם יכול להפוך לטחינה.
במהלך השבועיים שעברו זכה הסיפור של טחינת אל ארז והחלטת החברה לתרום סכום של 50 אלף שקל, להקמת קו סיוע ללהט"בים ערבים באגודה למען הלהט"ב בישראל לסיקור נרחב בתקשורת העברית. כתבים ועורכים עשו את מיטב יכולתם על מנת להנגיש לקורא הישראלי - הסובל ממגבלה כרונית הידועה בשם "אי ידיעת השפה הערבית" - מה פשר העניין, ומה משתולל ברשתות החברתיות בקרב הציבור הערבי הפלסטיני. בהמשך התחיל גל סטוריז ותמונות של אנשים שהגדילו והצטלמו עם צנצנת טחינה מתוך מטרה להצהיר באיזה צד הם עומדים.
מעטים הם המקרים או המחאות המתרחשות בזירה הפנים ערבית פלסטינית בישראל, הזוכים להתייחסות כל כך ענפה מצד קשת רחבה של גורמים בזירה הציבורית הישראלים, ומקבלים סיקור מכובד בערוצי התקשורת העבריים. ראייה על כך, אפשר לראות במחאה נגד האלימות והפשיעה המאורגנת בישובים הערבים, אשר כבר שנה לא הפסיקה להיות בראש סדר היום ברשתות החברתיות בערבית ובקרב מנהיגי הציבורי הערבי, אך בקושי זוכה להתייחסות בשיח הציבורי בעברית, ודרישותיה המוצדקות אינן מקבלות במה, בטח לא באולפני הטלוויזיה אשר סובלים מתת-ייצוג כרוני לאוכלוסייה הערבית.
אז מה הופך את נושא הטחינה לכל כך סקסי בעיני התקשורת?
הטוב, הרע והמכוער: הסערה סביב טחינת אל ארז והתגובות שגררה לא מתרחשת בחלל ריק. הדיון על הנושא בחברה הערבית הוא חלק מרצף של תהליכים ותמורות המתרחשות בחברה הערבית הפלסטינית, הכוללים ממדים רבים על הציר הלאומי, הדתי, הפוליטי, והאזרחי. הדיונים ברשתות סביב ההחלטה של מנכ"לית מפעל אל-ארז ג'וליה זהר עסקו בסוגיות מורכבות כמו זהות מגדרית ומינית בחברה מסורתית (חלק משיח רחב יותר שמתרחש בחלק גדול מהמדינות הערביות היום), הקשר בין החברה הערבית והיהודית (כמו ההחלטה של זהר להתקשר דווקא עם ארגון להט"בי יהודי עם היסטוריה של תמיכה בהתנחלויות, ושימוש בנושא הקהילה הגאה כדי להראות שישראל מדינה נאורה ודמוקרטית, המכונה פינקוושינג), ועל המקום של חברות מסחריות במאבקים לצדק חברתי (woke capitalism).
התקשורת העברית בחרה למסגר את המאבק המוצדק כמלחמה בין טוב ורע, בין המחרימים לבין המצטלמים עם צנצנות טחינה, התנגשות בין חברה מסורתית מול חוגים ליברלים בתוכה הנתמכים על ידי אגודה ישראלית הנותנת מקלט לפלסטינים המסכנים, בין הגיהנום של החברה שעדיין שבוייה במנהגי העבר הפרימיטיביים שמדכאים נשים והומואים, לגן העדן המובטח של החברה הישראלית הליברלית. במלחמה זו בקלות אפשר לבחור צד. הרי מי לא אוהב טחינה.
כל זה מבלי להזכיר ולא במשתמע את המילה המכוערת והגסה - כיבוש, ובטח מבלי לעסוק בפערים ואי השוויון בין יהודים לערבים פלסטינים. להציג סצנה דרמטית שבמרכזה עומד מוצר "ישראלי" אהוב ואישה ערביה מוצלחת - זה עובר יותר חלק בגרון.
הבחירה של התקשורת הדגישה גם את הברור מאליו: למה לבקר את השלטון כאשר אפשר לבקר את האזרחים? בסוף השבוע האחרון שלושה גברים ערבים נרצחו תוך 24 שעות, ומאז תחילת השנה היו 50 מקרי רצח בחברה הערבית, כולל של נשים. אבל סערה לא קרתה, הרשתות החברתיות בעברית לא גדשו בפוסטים זועמים, התקשורת לא קפצה על הסיפור, ואנשי ציבור ישראלים הנמנים על המחנה הליברלי לא מיהרו להרים את הכפפה ולדפוק על שולחן הממשלה.
כי עיסוק בסוגיית האלימות והפשיעה מציג תמונה קודרת של אפליה ממוסדת, אי שוויון, ומחדלים מצד גורמים ממשלתיים, כל זה כתוצאה ממדיניות ממשלתית ארוכת שנים שמקדשת את העליונות היהודית ומפקירה את ביטחונם של חמישית מהאזרחים, שמעדיפה את הטחינה הערבית על פני הדם הערבי.
אז למה בעצם לבקר את הממשלה, כאשר אפשר בקלות לבקר את האזרחים ולהטיף להם מוסר? למה למלא את התפקיד המובן מאליו של חשיפת מחדלים ממשלתיים בתחום הרווחה, הדיור והביטחון האישי, כאשר אפשר פשוט להכין טחינה.
הבחירה הסלקטיבית הזו אינה מקרית: היא ביטוי למדיניות תקשורתית לאומית, הבוחרת לתת במה למאבקים ומחאות שמתיישבות עם התפיסה הרווחת ועם הטעם הטוב של הצופה הישראלי, ונמנעת מלהתעמת עם האמת ומלפרק תפיסות גזעניות על ידי ביקורת עניינית והצגת עובדות. ובכלל תמיד להיות בצד של הטובים - לא חס וחלילה אוהבי ערבים.
אמל עוראבי הוא עו"ד ומתכנן ערים בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון בין האזרחים הערבים והיהודים.