אפשרי שהחלטת הממשלה על הדממה כמעט מוחלטת של המשק בפרוץ משבר הקורונה הייתה קיצונית מדי. תהליך ההדממה העסקית אצלנו היה מהקיצוניים בעולם גם בהשלכותיו המקרו-כלכליות. התגובה המהירה וההדממה הכמעט מלאה היו מהגורמים העיקריים להצלחת בבלימת המגיפה בגל הראשון. עם זאת, בעוד בלימת המחלה מבחינה רפואית הצליחה, שיקום המשק נראה איטי מהצפוי. האם ההדממה העמוקה של המשק היא שהשפיעה על האטת השיקום הכלכלי?
מדינות אחרות הקטינו את הפעילות הכלכלית באופן מדורג יותר ולא סגרו חברות ונמנעו מפיטורי עובדים. פולין, צ'כיה וגם גרמניה החליטו עם פרוץ המשבר שלא לסגור עסקים באופן גורף. בפולין, עובדים רבים נשארו במעגל העבודה וקיבלו ממעסיקיהם שכר של 60% והממשלה פיצתה את המעסיקים. עסקים רבים המשיכו לפעול בפרופיל נמוך, ועובדים הועסקו בשימור לקוחות, בזיהוי הזדמנויות עסקיות, במחקר ופיתוח, בתחזוקה ובפעילויות שנדחו בימים כתיקונם.
ההתאוששות האיטית של המשק הישראלי מעלה שתי שאלות. האחת, האם היא קשורה לכך שהממשלה כפתה על המשק הדממה עמוקה? והשנייה, האם ניתן היה לחזות מראש, שהדממה עמוקה תגרום להאטה ניכרת בחזרת המשק לתפקוד מלא? בתשובה לשאלות אלה טמונה הבנת העבר ובעיקר היערכות לגל הבא ולמשברים דומים בעתיד.
רמז לתשובה ניתן למצוא במסמך של ה-OECD מיולי 2020 הקורא לממשלות להתערב באופן מסיבי יותר בסיוע לחברות וליחידים שנפגעו, ומציין שחזרת המשק לתפקוד נראה פחות טובה במדינות שסגרו את המשק בצורה טוטאלית.
מחקר שנעשה בניו יורק לאחר מתקפת הטרור של 9/11, שהיו לה מאפיינים דומים למשבר הקורונה מבחינת עומק המיתון הכלכלי המיידי, הפיטורים המסיביים של עובדים והצורך בהזרמת הון ממשלתי עצום כדי להניע מחדש את גלגלי הכלכלה בעיר, העלה כי חלפו כ-5 שנים מאז המתקפה עד שחזרה העיר לרמת הפעילות הכלכלית שהייתה בטרם המשבר. תהליך ההשתקמות היה ארוך בהרבה מהצפוי. במשבר זה, ההערכה שסיוע כספי לעובדים ולעסקים יחזיר את המשק במהירות למצבו הקודם הייתה מחשבה מייחלת (wishful thinking). הערכה מוטעית זאת נבעה בחלקה מהקדימות שניתנה לאיום הבריאותי ובחלקה מכך שגורמי הכלכלה לא הציגו תרחיש משכנע, שבמרכזו הקושי האדיר של התאוששות ממצב קיצוני זה. לפני משבר הקורונה דובר על היכולת של ארגונים להתאושש מהר (Resilience) אך הערכות אלו התייחסו למשברים עסקיים מוכרים יותר כגון מהשפל הגדול ב- 1929 ומהמשבר הפיננסי של 2008.
ההשערה שלנו היא שככל שהדממת המשק עמוקה יותר, כך יארך תהליך ההתאוששות הכלכלית. לכך מספר סיבות. ראשית, ככל שאי-הוודאות גבוהה יותר, כך יידחה מועד ההפעלה של החברה. שנית, יכולת ההתאוששות של חברה עסקית תלויה ביכולתה להחזיר עובדים מיומנים ולשלבם בפעילות. הדבר גורם להאטה בקצב ההיערכות התפעולית שלה, בפיתוח מוצרים, לקושי בתיקון תקלות ולפגיעה במתן מענה מחשובי. קצב ההתאוששות של חברה עסקית תלוי גם במתרחש בסביבתה העסקית. חברות שהפסיקו לפעול, אפשרי שאיבדו לקוחות או עסקים למתחרים והן צריכות לבנות מחדש את הביקוש למוצריהן ולשקם את מערכי ההפצה והשירות. ההתאוששות תלויה גם בחזרה התפעולית-לוגיסטית של שרשרת הערך: הספקים צריכים להיות מסוגלים לספק מיידית את המוצרים.
לסיכום, המהלכים הקיצוניים שהיו חשובים להדברת הקורונה קשורים גם לקצב ההתאוששות הכלכלית האיטי מהמשבר. ניתוח ההתאוששות מרמז כי ייתכן קשר כזה. להערכתנו, ככל שהדממת המשק עמוקה ויותר עסקים נסגרים - קצב היציאה מהמשבר איטי יותר. קל יותר לעורר חברה עם 'גרעין פעילות חי' מאשר להחזיר לחיים חברה שנסגרה. לקראת הבאות, עומק ההדממה צריך להיקבע גם בראיית צרכי ההתאוששות המשק. ההדממה צריכה לאפשר לשמור עובדי מפתח, לשלם את שכרם, ועל הממשלה לסייע למעסיקים בהחזקתם ובשימורם. כך נקטין את הנזק המיידי שנגרם למשק במאבק בקורונה ונזרז את היציאה מהמשבר.
יתכן שלא ניתן היה לחזות את תופעת הקורונה, בבחינת 'הברבור השחור' של נסים טאלב: תופעה חדשה ולא מוכרת, לא רק אצלנו אלא גם גלובלית. אבל עכשיו - כאשר הגל השני כבר בעיצומו, ראוי להביט קדימה. והחכם עיניו בראשו.
ד"ר אבנר ברנע הוא חוקר ומרצה בבית הספר למנהל עסקים האקדמית נתניה. פרופסור (אמריטוס) אבי משולח הוא מרצה וחוקר בבית הספר למנהל עסקים, האוניברסיטה העברית ירושלים.