זה היה אמור להיות אירוע חגיגי, באחד מהמלונות המפוארים של רשת לאונרדו, אך רצף תקלות מדהים מצד מנהלי האירוע הפך אותו למסיבה מהגיהינום - והרשת תפצה נער ומשפחתו.
תחילתה של הסאגה בחודש ינואר 2016, אז חתמו הוריו של הנער על הסכם התקשרות עם מלון לאונדרו פלאזה באשדוד, שכולל אירוע מרכזי, שבת חתן, וארוחת שיש ושבת לבאי האירוע שנותרו ללון בו. דברים רבים ניתן להגיד על האירוע, אך מסיבה חגיגית? אפילו לא קרוב. לטענת המשפחה, הנתבעת לא הקצתה לאירוע מלצר לכל שולחן, כפי שסוכם, תוך שחלקם כלל לא ידעו עברית. לחבריו לכיתה, מספרים ההורים, הוגשו ארוחות ילדים, במקום ארוחות מבוגרים כמסוכם, אך גולת הכותרת של טענה זו היא שהקטין, כך נטען, נאלץ לרכוש בלובי גלידה לחבריו, על חשבונו, שכן המנות לא הספיקו.
ככלל, על פי כתב התביעה, מנות הפתיחה הוגשו אל השולחנות באיחור, וגם העיקריות הגיעו קרות. לטענתם, במקום להגיש כבד אווז יוקרתי לאורחים, הוגש להם כבד עוף. גם הסטייקים והפרגיות לא יצאו בשלמותם, אלא הוגשו בחצאי מנות. והסאגה לא נגמרת - בהמשך כתב התביעה, טוענים ההורים כי לאורחים כלל לא סופקה שתייה קלה, עד להתערבותם, אך שיא השיאים מגיע כאשר אימו של הנער פנתה, לדבריה, למנכ"ל המלון על מנת לברר מדוע המנות מתעכבות, אך הוא מצדו גירש אותה מהמטבח תוך שהוא צועק לעברה " צאי, צאי לאולם יא שלוחית אחת", הכול, לטענתה, מול העובדים ששהו במטבח באותה העת. זאת ועוד, אירוע זה, מלינים ההורים, היה בנוסף להתקוטטות בין הטבח למנהל האירוע שהובילה להזעקתו של מהל המלון.
לטענת ההורים, המחסור באוכל והאנדרלמוסיה הכללית ששרה בו והעכירה את אווירת השמחה, פגע במוניטין ובשמם הטוב של התובעים, בהיותו של התובע איש עסקים מכובד ומוכר ובהיות התובעים ידועים כמי שעורכים אירועים מכובדים ומושקעים. לטענתם, האירוע הביש אותם אל מול אורחיהם.
ומה טען המלון בכתב ההגנה? ראשית, בניגוד להסכמות בין התובעים לנתבעת לעניין כמות האורחים, לאירוע הגיעו כ-328 אורחים ולא 240-270 אורחים כפי שסוכם. מדובר בחריגה קיצונית של למעלה מ-20% מהכמות המקסימלית המוסכמת, וככל שהיה מחסור כלשהו במזון או בכוח אדם - חריגה זו היא הסיבה לכך. הנתבעת עשתה כל שביכולתה לשרת את האורחים נאמנה ולספק את השירות הראוי ביותר בנסיבות אלו, כך שהאורחים והתובעים יהיו שבעי רצון מהאירוע. לעניין המנות שהיו בחסר, נטען כי התקבל אישורו של התובע להוצאת מנות חלופיות, זאת על מנת שלא יחסרו מנות לאורחים. ובכלל, כך נטען, התובעת היא זו שהתפרצה אל המטבח והחלה להשתלח בעובדי הנתבעת תוך שימוש בשפה בוטה והרמת קול.
מי שנדרשה לדון בתביעה היא השופטת רחל ערקובי מבית משפט השלום בתל אביב. בפסק דינה, היא מעלה שורה של תהיות לגבי התנהלותו של המלון. ראשית, בכל הנוגע למספר המלצרים, ליד שמם של שבעה מלצרים שנכללו ברשימה שהעבירה הנתבעת, צוין כי הוצבו במחלקה של 'חדר האוכל', תוך שקיים חשש שמא רשימה זו היא בעצם רשימת כלל מצבת המלצרים בבית המלון ולא מלצרי האירוע בלבד. לעניין פרק זה, חתמה השופטת את התייחסותה בכך שאין חולק כי באירוע לא הועסקו מלצרים כפי שסוכם.
בנוסף, ציינה השופטת כי הנתבעת כשלה בהמצאת ראיות שיתמכו בטענותיה לעניין כמויות האוכל אליהן נערכה, לוח זמני הוצאת המנות, אסמכתא על כניסת ויציאת המלצרים שעבדו, או כל ראיה אחרת שתוכיח כי לאירוע הגיעו מספר אורחים שגדול מהמסוכם. עוד היא מציינת, כי מצילומי האירוע ועדויות האורחים שהופיעו בפני עולה תמונה עגומה של שולחנות ריקים מאוכל ומלצרים עומדים חסרי מעש. בשלב מעט יותר מאוחר נראים סלטים בודדים ופוקאצ'ות על השולחן, עדיין, לא כפי התפריט העשיר שהוזמן.
בסופו של פסק הדין, מגיעה השופטת לחלק החשוב באמת - גובה הפיצויים. טענת התובעים כי הכינוי ' שלוחית' בנוכחות המלצרים מהווה לשון הרע - נדחתה. לדברי השופטת, אמירה כזו היא התנהגות מעליבה ופגענית ולפיכך אין מקום לקבל את טענתם. בכל הנוגע לעוגמת הנפש, נפסק כי הנתבעים ישלמו לא פחות מ-200 אלף שקלים, בנוסף ל-10 אלפים שקלים הוצאות משפט ו-30 אלף שקל שכר טרחת עורך דין - סך הכול 240 אלף שקל.
לדבריה של השופטת, בשום שלב בהליך לא הסכימה הנתבעת לקחת אחריות על התנהלותה ולהודות כי אכן לא סיפקה את כמויות וטיב האוכל שנדרשו לאירוע ושהוזמנו על ידי התובעים. "אוסיף, בתמצית, כי התובעים שמורגלים לדבריהם בעריכת אירועים ברמה מסוימת, כפי שעולה מעדויותיהם ועדויות עדיהם והן מנתוני האירוע, התפריט ותכנונו (סוף שבוע עם אירוח, ארוחות וכו'), בבואם להתקשר עם הנתבעת בהסכם לעריכת האירוע אצלם, סמכו והאמינו כי הנתבעת מסוגלת לספק להם אירוע בסטנדרט האירועים הנהוג על ידם ואין ספק כי העבירו ציפיות וכוונות אלו לנתבעת. את דבריה חותמת השופטת במילים שאינן משתמעות. מקרה זה נופל בגדר המקרים החריגים בהם לא רק שהופר אמונם של התובעים בנתבעת, אלא שהנתבעת לא לקחה אחריות על מחדליה, ואף התנהגה אל התובעת בצורה פוגענית במיוחד".
סוגיית הערכת גובה עוגמת הנפש, מרתקת שכן בניגוד לנזקים אחרים אותם ניתן לכמת, כאן מדובר על הערכה בלבד. כיצד קובעים בתי המשפט את גובה הפיצוי שיינתן, אם בכלל?
שאלנו את עורך הדין אסף ורשה, יו"ר משותף של פורום הנזיקין של לשכת עורכי הדין, על מלאכת החישוב. וזו תשובתו.
"הבסיס החוקי לעניין טמון בסעיף 13 לחוק החוזים שקובע כך 'גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין'. זה נפסק כאשר מדובר על הפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות, במצבים של זדון, או במצבים של התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד. אחד מהנתונים שמציב בית המשפט במשוואת גובה הפיצוי הוא התנהגותם של הצדדים: האם נהגו בחוסר תום לב והערימו קשיים. למעשה, בית המשפט מסתייג מתביעות קנטרניות ומוגזמות וסולד מבקשות מוגזמות לפיצוי לא פרופורציונלי".