ההפגנות משכנעות את המשוכנעים, או מייצרות שינוי אמיתי?

    גל המחאה עקבי ומצטלם טוב, אבל מהי ההשפעה האמיתית? האם הוא רק מחזק את התמיכה של המפגינים זה בזה, או מצרף אליהם קולות חדשים? והאם מסר אחר יכול לשנות? דעה

    וואלה! עסקים
    בווידאו: 12 עצורים בהפגנות נגד ראש הממשלה בירושלים (צילום: שי מכלוף, רויטרס ודוברות משטרת ישראל, עריכה: ניר חן)

    גל המחאה של קיץ 2020 ממשיך לצבור תאוצה. מספר המשתתפים עולה בבירור, אם כי עדיין אין מדובר במסה קריטית, ולא מצטיירים עדיין הנהגה ו/או סדר יום ברור. התופעה מעוררת עניין ציבורי ופוליטי רב, כשגם המזדהים וגם המתנגדים מתייחסים למחאה ללא הרף בקבוצות שיח פרטיות וכך גם אמצעי התקשורת, שעבורם הפגנות, עימותים עם המשטרה ושלטים רבי השראה הם נושא חם וטוב לצילום ולדיון, במיוחד בעונת המלפפונים של הקיץ הישראלי המיוזע.

    טוב לדעת (מקודם)

    זמן לפינוק עצמי: מה נוכל לקנות לעצמנו לחגים השנה?

    בשיתוף שמרת הזורע
    לכתבה המלאה
    מה נותנים הדגלים השחורים? משה "בוגי" יעלון במחאה (צילום: ראובן קסטרו)

    מטבע הדברים, התמשכות המחאה והרחבת היקפה מעלים שאלות עקרוניות לגבי היעילות של אמצעי פעולה זה. למשל, האם הפגנות ומחאות לא נועדו אלא "לשכנע את המשוכנעים". התשובה על כך היא כן ולא. ברור שיש חלקי ציבור שמחאה כזו או אחרת תדבר אליהם יותר מלכתחילה, אבל גם אותם יש להוציא מהבית לרחובות. הנראות של המחאה נועדה, והיא אכן מאפשרת זאת, גם להרחיב את מעגל המשוכנעים, כי רוב האנשים במשטרים דמוקרטיים, שבניגוד למשטרים רודניים אינם מחייבים השתתפות, לרוב "יושבים על הגדר" ועוסקים בענייניהם. היו אפילו חוקרים שטענו כי האדישות האזרחית הזו מבטיחה את יציבותם של אותם משטרים.

    אין ספק שגם "הצד השני" שומע את הקולות העולים מבלפור ומגן צ'רלס קלור ורואים את ההתקהלויות על הגשרים. לעיתים (נדירות) אנשים שלא הזדהו עם המחאה מראשיתה, או אפילו התנגדו לה, משתכנעים מהמסר ומצטרפים אליה. אלא שגם אם הם נשארים בעמדותיהם (ברוב המקרים), המחאה מגיעה אליהם בתיווך של תקשורת ורשתות חברתיות וגורמת להם לחשוב מחדש על עמדותיהם ואולי לגבש אותן בצורה קצת אחרת. יש מקרים שבהם "הצד השני" אף מייצר תנועת נגד למחאה, מחשש שהיא תשיג את מטרותיה. יש להדגיש - תנועת הנגד הזו אינה פחות דמוקרטית מהמחאה עצמה, שכן היא אינה חייבת להיות אלימה, אלא יכולה להשתמש באותם כלים עצמם כדי לאותת שמהלך המחאה אינו מקובל על הכל.

    גם הפגנות מחאה נגד המוחים הן לגיטימיות וחלק מכללי המשחק הדמוקרטיים (צילום: ראובן קסטרו)

    במקרה שלנו נוצר מצב מיוחד שבו ה"בייס" של נתניהו נפגע מאוד כלכלית ממשבר הקורונה ולפיכך הוא "בעל "פוטנציאל מחאה גבוה". ואף על פי כן, אנשי ימין בעבר או בהווה מתקשים להצטרף למחאה כפי שהיא, מחאה שבה מוטיב ה"ביבי הביתה" הוא מרכזי בה. מכאן פתוחות שתי אפשרויות: אם יתחיל מהלך של הצטרפות בסדר גודל משמעותי של הבייס למחאה הקיימת, מדובר יהיה במהלך טקטוני שיכול לשנות מהיסוד את המפה פוליטית בארץ. לעומת זאת, אם תוקם תנועת נגד למחאה הקיימת, פוטנציאל האלימות יעלה באופן ניכר.

    שאלה עקרונית אחרת, הקשורה לקודמתה, היא מה צריכה להיות האג'נדה של המחאה על מנת שתצליח. נשמעת לאחרונה הטענה שצריך להתמקד רק בעניין הכלכלי - אנחנו רעבים, החזירו את המשק לפעולה מלאה, תנו פיצוי נאות למגזרים הנפגעים - ולוותר על הנגיעה בכיבוש או בשחיתות. מיקוד זה נשמע על פניו הגיוני כדי להביא למחאה גם את הימין הפוליטי. אולם, למעשה הסיכוי שזה הפיתרון שיגייס מגזרים רחבים בהרבה מאלה שכבר מגוייסים הוא קטן. יתרה מכך, הוא אינו נותן תשובה לשאלת השאלות: איך הגענו עד הלום? שהרי המצב הנוכחי אינו גזרה משמים, אלא תוצאה של החלטות מדיניות שנעשו על ידי ההנהגה הנוכחית ולא ניתן להפריד את העושה מן המעשה.

    תמר הרמן היא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה וכן עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully