ככלל, ממשלות רבות ברחבי העולם היו איטיות ומהוססות מדי בתגובה הראשונית שלהן לווירוס הקורונה. לממשל טראמפ, לדוגמא, לקח 53 ימים מהרגע שהמקרה הראשון של הקורונה אובחן בארה"ב (20.1) ועד שהכריז על מצב חירום לאומי (13.3). תגובה של ממשלות אחרות לא הייתה טובה בהרבה. לאיטיות התגובה היה מחיר כבד, הן בחיי אדם והן בכלכלת העולם.
איטיות התגובה, לכאורה, בלתי מובנת, שהרי כבר באמצע ינואר היה לנו את המידע שהצדיק תגובה מהירה ונחרצת בהרבה. ידענו כבר אז שהווירוס מדבק מאוד וגם קטלני. ידענו שיש מחסור בערכות בדיקה, מכונות הנשמה ועוד ציוד רפואי, וידענו גם שפעולה מהירה עשויה להקשות על תפוצת הווירוס בעולם ולמנוע את מותם של רבים ואת הנזקים הכלכליים. ולמרות זאת, המתנו.
מדוע, אם כן, לא פעלנו מהר יותר ומוקדם יותר?
יש אמנם מקרים פרטניים שבהם ניכר ששיקולים פוליטיים או אידיאולוגיים גרמו למנהיגים להסס או להמר על תרחיש אופטימי, אולם, ככלל, אופן הטיפול במשבר הקורונה בחודשים הראשונים מהווה כישלון מערכתי, גלובלי וצפוי של מקבלי ההחלטות.
בלב הטיפול של משבר הקורונה בעיה בסיסית ואופיינית לכל מצב של משבר גדול - "מלכודת אי-הוודאות". מלכודת זו היא סיטואציה שבה הרצון שלנו לקבל החלטה אופטימלית גורם לנו, בגלל חוסר ודאות, לבחור באפשרות הגרועה בעתות משבר, והיא להמתין עם ההחלטה.
וככה זה עובד: במצב רגיל, שאינו משברי, נחפש את האופציה שתספק באופן האופטימלי את רצונותינו, וכאשר אנחנו לא בטוחים מהי, אנו אוספים עוד מידע ומחליטים. גם אם ההחלטה שקיבלנו תתברר מאוחר יותר כלא נכונה, לא נגרם שום אסון גדול.
אבל יש מקרים שבהם יותר מדי עומד על כף המאזניים, ואז אנחנו ניצבים בפני אלטרנטיבות שיכולות להיות שונות מאוד זו מזו, ואחת מהן הרבה יותר טובה מרעותה, אבל איננו יודעים בשלב זה מי היא מי. מה אנחנו עושים? מחכים, ובינתיים נוקטים צעדים מינוריים שאמנם לא יגרמו לנזק רב, אך גם לא יתרמו תרומה גדולה.
כל זה מאוד רציונלי. אנו מקווים שמחר נקבל את המידע הרלוונטי להחלטה, ונוכח המחיר הכבד שעל כף המאזניים, הגיוני בהחלט לחכות עוד יום. אך כשהמידע לא מגיע מיד, אנו מקווים שיהיה לנו אותו מחרתיים, וכן הלאה, שוב ושוב. אנו מקבלים שורה של החלטות קטנות ומצטברות, כל אחת מהן היא רציונלית לכשעצמה, אבל במצטבר עשינו בחירה לא רציונלית ומזיקה. לא עובר זמן רב, ואנחנו מגלים שהבחירה כבר אינה בידינו, ובפועל אנו נאלצים לבחור באופן שבו אנו מתגעגעים להחלטות שיכולנו לקבל קודם ולא קיבלנו. בניסיון שלנו לקבל את ההחלטה הטובה ביותר, קיבלנו את הגרועה ביותר.
במהלך משבר הקורונה היה לנו מידע מסוים כבר באמצע ינואר, אבל לא את התשובות לכמה שאלות בסיסיות אודות הווירוס כמו לגבי תקופת הדגירה שלו, שיעור התמותה, אופן הטיפול בווירוס, וכיו"ב. התשובות נדרשו כדי להגיע לתגובה האופטימלית, ובזמנים רגילים אכן היה זה רק הגיוני להמתין להן, אבל, משברים אינם זמנים רגילים ולכן מנהיגי העולם נפלו אחד אחרי השני למלכודת האי וודאות. הם המתינו והמתינו בתקווה שהיום הבא יביא תשובות להתלבטויות שלהם ואולי יקרה משהו, שימנע מהם את הצורך לנקוט אמצעים קשים יותר. המגפה לא שיתפה פעולה והתפשטה במהירות, כך שבסופו של דבר, לא רק שהם נאלצו לקחת את הצעדים החמורים ביותר, אלא גם שילמו עבורם מחיר גבוה בהרבה מזה שהיו משלמים אילו פעלו בזמן.
כמו במשברים רבים אחרים, היה עדיף לפעול מהר ובעוצמה כבר בשלב הראשון, גם אם זה אומר בחירה באפיק פעולה פחות אופטימלי מאשר להמתין בניסיון לזהות את הפתרון האופטימלי.
אין לנו אלא להיאחז באילנות גבוהים, כמו, למשל, בטענתו של נסים טאלב, נסיך ה"ברבורים השחורים", שתקף את חוסר הפעולה העוצמתי באופן מידי באמירה שעדיף במצבים כאלה לעשות מיד יותר מדי מאשר פחות מדי, או כמו שאמר אבא אבן, מגדולי הדיפלומטים של מדינת ישראל: "מדינות נוהגות בתבונה רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות".
מפתה לומר שכל התיאור הזה הוא בגדר חוכמה בדיעבד, אך לא כך הדבר. מדובר בתבנית קבלת החלטות והתנהגות ידועה של בני אנוש, ומשכך גם של מנהיגים. מודעות לתבנית הזאת יכולה להביא לכך שבמשבר הבא, יהיה אשר יהיה, המנהיגים לא ימתינו לפתרון האופטימלי אלא יפעלו במהירות ובעוצמה. האויב של הטוב הוא המושלם, וזה נכון הרבה יותר בתקופות של משבר.
אמיר סטפק הוא ד"ר למדע המדינה בוושינגטון DC.