את המילה "ספליט" לרוב תשמעו בהקשרים עסקיים, אבל לא פוליטיים-מדיניים. "פילוג" היא המילה השגורה יותר. שמאל-ימין, חילונים-דתיים ,ערבים-יהודים - הכול אנחנו מפצלים.
ספליט הוא מונח מעולם הפסיכולוגיה. פרויד ראה בספליט מנגנון הגנה שמטרתו להגן על האגו. באמצעות הספליט קל לנו יותר להשליך את כל הרגשות הרעים שלנו החוצה מאשר להתמודד איתם מבפנים, זה אנחנו או הם - או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. זה קסמו של מנגנון ההגנה, הוא מאפשר לך לברוח ממצב מורכב. באמצעות התבוננות על צד אחד יותר קל להביט על העולם כשחור או לבן מאשר להתמודד עם מציאות מורכבת. הספליט בא לעזור לאדם להתמודד עם קונפליקט רגשי, נובע מהחרדה שעולה בחוסר היכולת שלנו לתפוס אירוע או אדם כמורכב.
אדם שמבצע ספליט עושה זאת בתת מודע. בעיניו, או שכולם טובים או שכולם רעים והוא איתם או נגדם. זאת בניגוד ליכולת לראות את העולם על גווני הביניים שלו והאפשרות לראות את העצמי או את האחרים כישויות מורכבות, המשלבות תכונות מגוונות ויוצרות אינטגרציה שלהם. אנשים אף פעם לא יודעים שהם מפצלים. הם מרגישים שהם רואים את האמת לאמיתה. תוכלו לזהות אותם ככאלה שמתבצרים קיצונית בעמדתם, הם יריבו איתך בצדקתם. כדי לשלוט בזה נדרשת מודעות מלאה.
אנחנו עושים את זה כבר הרבה מאוד זמן וזו תופעה מסוכנת, משום שהיא משאירה לנו תמונה מעוותת של המציאות עם טווח מוגבל של מחשבות ורגשות. הפוליטיקה מושתת על הספליט בעצמה - צד אחד של המפה תמיד יצייר את השני כרע, "הם" מול "אנחנו". המציאות של שלוש מערכות בחירות סמוכות כל כך העמיקה את הדיכוטומיות בחברה והקצינה את החשיבה המפולגת. משבר הקורונה והשלכותיו חידדו אף הם את התופעה, כשממשלת חירום שהייתה צריכה להפגין אחדות (לפחות כלפי חוץ) מציגה חוסר הסכמה שוב ושוב, והנה - עולים דיבורים על עוד מערכת בחירות. כל אלו מביאים את הציבור להתעסקות בלתי פוסקת בתפיסות של פיצול.
בשבוע שעבר פורסם מדד השנאה, כש- 30 אחוזים משיח השנאה מופנה כלפי המגזר הערבי. האוכלוסייה החרדית במקום השני עם 15 אחוזים ו-13 אחוזים מופנים כלפי הצד השמאלי של המפה. הדוח הזה מוכיח עד כמה הספליט מושרש אצלנו עמוק.
אנחנו לא לבד. בארצות הברית המצב לא מזהיר יותר. מכון פיו, מספק מידע על נושאים חברתיים, עורך מחקרים ובוחן דעות קהל ומגמות דמוגרפיות. במחקר ארוך מאז 1944 שפורסם לפני שלוש שנים, נמצא שהפער בין רפובליקנים לדמוקרטים הלך וגדל והגיע לשיאים בכל מה שקשור לתפיסות וערכים בנושאים פוליטיים כמו הגירה, גזע וביטחון לאומי עוד בימי ברק אובמה ואם זה לא מספיק, בשנה הראשונה של טראמפ הפערים הלכו עוד וגדלו. הרפובליקנים הולכים יותר ימינה והדמוקרטים יותר שמאלה.
משהו קורה כאן לאחרונה. דווקא בימים של מגפה שמאיימת להדביק את כולם במחלה, נראה שהציבור מוצא בעצמו כוחות להתמודד נפשית עם הספליט. הוא לא חווה חרדה כשהוא מתבונן על הקצוות במפה. בהפגנות רואים אזרחים מכל הצדדים: ימין-שמאל, חילונים-חרדים, עצמאים-שכירים, צעירים ומבוגרים.
נראה שיש קבוצה חדשה שמיום ליום גדלה. היא מנותקת מהתבנית. הגענו לנקודת מפנה עם קבוצה שרוצה מציאות שונה, כזו שלא יכולה לשאת יותר את הפיצול שהגיע לנקודת רתיחה. הן מהימין והן מהשמאל הם מגיעים להפגנות ואומרים "די, משהו צריך להשתנות". הם רוצים עתיד אחר הם מדברים בשפה חדשה. הם לא רוצים יותר לגרד את הפצע הזה של ימין ושמאל, הם לא רוצים את הכאב של הקיטוב, הם רוצים להחלים.
איך רואים את זה המנהיגים משני הצדדים? זו שאלה מעניינת בפני עצמה, אבל תשובה אחת ברורה: אם שאלתם את עצמכם של מי ההפגנה - זו לא הפגנה של ימין-שמאל, זו הפגנה של בני אדם.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת כלכלה ופסיכולוגיה.