מטרידה מאד התפיסה המסתמנת לפיה רבים המקבלים דמי אבטלה או הבטחת הכנסה, כתוצאה מאבדן עבודתם, בוחרים להמשיך ולקבל קצבה על פני חזרה לעבודה. על פי תפיסה זו קיימות עבודות בשוק אך 'מחפשי העבודה' לא מעוניינים לעבוד.
בתפיסה זו שלושה סיכונים עיקריים: הלכי רוח של הציבור עשויים להשפיע על מדיניות ממשלתית, שממילא מתקשה לאזן בין מטרות כלכליות למטרות חברתיות. שנית, נקיטת עמדה המאשימה את מי שנפגעו מהפיטורין ממילא, תביא לפגיעה בתהליכי השתלבותם בשוק העבודה כאשר יתאפשר המצב. שלישית, אנו לא זקוקים לשסעים נוספים, לאמירות לעומתיות ולהפניית כעסים. יש מכך די.
איך מתנהל תהליך בחירה תעסוקתית במצב 'נורמלי'? בין אם באופן מודע ובין אם בדרך אינטואיטיבית ופחות מודעת, התהליך כולל מספר מרכיבים, רציונליים ורגשיים. אלה הרציונליים כוללים בירור של נטיות תעסוקתיות, בירור של כישורים תעסוקתיים, ומה הם הצרכים שלי ממקום עבודה. כשהמרכיבים הללו מבוררים מתנהל משא ומתן עם המציאות התעסוקתית והאישית: מה הם המקצועות המתאימים, עד כמה יביאו לידי ביטוי את הנטיות והכישורים שלי, עד כמה אביא ערך מוסף למקומות הללו, עד כמה יינתן מענה לצרכים שלי וגם על מה אני מוכן להתפשר על מנת להשתלב במקום בו אבחר.
רגשית, תהליך השתלבות בעבודה מחייב מודעות עצמית ואופטימיות ביחס ליכולת שלי. התהליך מחייב תקווה, מוטיבציה ומניעים ברורים באשר ליציאה לעבודה בכלל ובאשר לתפקיד מסוים בו בחרתי. לרוב מוטיבציה זו קשורה בהבנה ובתחושה שלי כי 'עבודה' מספקת צרכים שמעבר לפרנסה.
המצב הנוכחי כאוטי במובנים רבים ושגרת חיים שאפשרה לרובנו לעבוד אינה בנמצא. מסגרות לילדים אינן פעילות מסיבות מגוונות. הורים מבוגרים אשר סייעו בטיפול בילדים פחות מסייעים, מטעמים מובנים. התחבורה הציבורית לא פועלת כסדרה, בידודים מפתיעים פורצים לחיינו ומשפיעים על התנהלות אופרטיבית, שוק העבודה אכן מציע משרות אך לא בהכרח אלה אליהן התרגלנו, כישורים חדשים נדרשים מאיתנו והם מגוונים וזרים לנו. לצד הירידה בהכנסה קיימת תחושה של חוסר ודאות, היעדר תחושת שליטה או יכולת ניהול של המצב, בלבול ותחושת חוסר אונים. ככל שהמצב נמשך עשויה להיווצר פגיעה בתחושת הערך העצמי, בתחושת היכולת, בתקווה ובתפיסת העתיד.
כפי שניתן להבין, החוויה המתוארת קשה ממילא. אם מצטרפת לכך חוויה של אשמה כתוצאה מהאשמה, בסביבה הקרובה או הרחוקה, מידלדלים עוד יותר המשאבים האישיים הנדרשים על מנת לצלוח את התקופה הזו או על מנת לחזור לשוק העבודה כעת או בהמשך הדרך.
מה אפשר לעשות? ראשית, להמשיך ולהחזיק בעמדה שהמשק (הכלכלה) והחברה שלנו זקוקים לכמה שיותר אנשים עובדים בעבודות מיטביות (בטוחות, מפרנסות, מבטאות את בחירת האדם, מאפשרות השתייכות). יחד עם זאת, להבין את המצב המורכב שבו מצויים אנשים רבים בסביבתנו ולסייע ממש על ידי, למשל, הפניית מובטלים לגורמים ציבוריים מקצועיים שזה תחום עיסוקם על מנת לסייע בתהליכי שילוב בתעסוקה. אפשר לשתף מכרים במשרות עליהם שמענו ואפילו להמליץ, במידת האפשר, על מכר כזה או אחר לתפקיד שהתפנה. אפשר לעודד. כדאי לעודד.
מה צריכה לכלול מדיניות הממשלה לנוכח המצב? חתירה בכל הכוח להחזרת העובדים לשוק העבודה, אך בשום אופן לא על ידי קיצוץ בקצבאות. תקצוב הולם לשירותים המלווים חזרה והשתלבות בעבודה, במיוחד עבור אוכלוסיות מוחלשות, בדרך הנכונה. מימון ופיתוח תכניות לעדכון כישורים ומיומנויות הנדרשות בעולם העבודה המשתנה, הסדרת תחום ההכשרות המקצועיות ועבודה משותפת של גורמים שונים, ציבוריים, הפועלים בזירה זו לשם איגום משאבים, השלמה הדדית ושיפור השירות לאזרח.
דתיה ברששת היא יו"ר המרכז האקדמי לעבודה סוציאלית ותעסוקה, המשותף לבית הספר לעו"ס באוניברסיטה העברית ולארגון 'בעצמי' .