"ללא עבודה אני כלום, אפס!"
מילים אלה, שנאמרו על ידי מובטל, מבטאות בצורה מצמררת את שחשים אנשים אשר ניטלת מהם האפשרות להתפרנס בכבוד. ישראל ניצבת כיום בפני משבר כלכלי כמוהו לא ידעה מעולם. נפגעו מהמצב מאות אלפי שכירים ועצמאים.
לעניות דעתי, אי אפשר להשוות את המצב כיום למקרים דומים בהיסטוריה המודרנית, שבהם כל המדינה ובעיקר הכלכלה עמדה מלכת. שמץ של מושג אפשר לקבל מהשבר הכלכלי העולמי של שנות ה -30 במאה הקודמת. ההשפעות החברתיות והתרבותיות של המשבר הכלכלי באותה עת היו חריפות, ובעיקר בלטה השלכתה ההרסנית על הסבל האנושי. האבטלה הקיצונית, והדיכאון ייצגו את המצוקה הקשה ביותר שעמדה באותה שעה בפני האנושות. לשם המחשה, בשנת 1937 בשיאו של משבר זה, התאבדו בארה"ב כ-40 אלף בני אדם שלא יכלו לשאת את התלאות והחרפה. איני סבור שנגיע בישראל למצב דומה, אך את השפעות הטראומה נחוש עוד זמן רב.
ברצוני לתאר בקיצור נמרץ את מה שעלול לעבור על אוכלוסייה מוכת גורל זו. הדברים מבוססים על נתונים שעולים ממחקר מקיף, אותו ערכתי, עוד לפני המשבר הנוכחי, בקרב 545 מובטלים בישראל.
על תוצאותיה הקשות של האבטלה ניתן להקיש מתוצאות מחקרים שמצביעים על מקומה המרכזי של העבודה ומשמעותה בחיי האדם. כאשר מקור פרנסתם ניטל מבני אדם, חרב עליהם עולמם ועלולים להיגרם להם נזקים נפשיים ופיזיים חמורים. אף שהמצב שאליו נקלעו אינו באשמתם, אנשים מאבדים את כבודם העצמי וחשים בושה עמוקה. משפטים כגון "ללא עבודה אני כלום, אפס!, או "כיצד אוכל להביט בעיני הילדים שלי" מבטאים היטב מצוקה נפשית קשה. למעשה, 32% מהנחקרים דיווחו שמצב האבטלה גרם להם השפעות פסיכולוגיות שליליות ו-8% מהם מדווחים על פגיעה בבריאותם.
בדוגמאות השכיחות הבאות, שעלו מן המחקר, ניתן לזהות התבטאויות קשות מפי מובטלים שונים, שמשקפות חוסר אונים והתרסקות בהיבטים משפחתיים, כלכליים, נפשיים ובריאותיים בחייהם: "אני סובל ממתחים נפשיים... יחסיי עם בני משפחתי מתוחים מאוד אולם כלפי חוץ אני מתפקד רגיל... בן זוגי מאוד מתקשה להבין מה שעובר עלי... חיי המין נפגעו... אני שרויה בדיכאון מתמשך וחוסר רצון לקום בבוקר... אני חש כשבר כלי... התפרצה לי מחלת עור שנגרמת כתוצאה מלחץ ודיכאון".
חלק מתחושות אלה באות לידי ביטוי זמן קצר יחסית מתחילת תקופת האבטלה, אך ככל שמשך האבטלה עולה, כך גם מתחזקת עוצמת הפגיעה. לתפיסתי, קשה יהיה למחות את תוצאות הזעזוע שחווים מובטלים, ללא תמיכה חברתית ומקצועית משמעותית.
עתה, כאשר כ-20% מכוח העבודה איננו מועסק כבר מזה זמן מה, ניתן להניח שחלק מאתנו מתחיל לחוש את שצפויים להרגיש ביתר שאת אותם אומללים שייוותרו מחוץ למעגל העבודה.
אני מניח שרוב המועסקים במגזר הציבורי ובשוק העבודה הראשוני ישובו לעבודותיהם הקודמות. עם זאת, יציאה מהמיתון וחזרה לשגרה מלאה אורכת זמן ואינה מתרחשת כהרף עין. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שארגונים קטנים ועצמאים רבים לא ישרדו את קשיי התקופה וייעלמו משוק העבודה. נהיר שמעסיקים רבים במגזרים השונים, אף ינצלו את המצב החדש שנוצר לשם בצוע "צמצומי ייעול" שבתקופה אחרת לא היו מסוגלים לבצעם. לפיכך, אני משער ששיעורי אבטלה גבוהים יחסית יימשכו תקופה ממושכת ויהפכו לעובדת חיים מכאיבה לישראלים רבים. אין ספק שנטל כבד ייפול על מוסדות הסיוע והתמיכה השונים כגון שירות התעסוקה, ביטוח לאומי, שרותי רווחה ושרותי הבריאות למיניהם. נראה, שעלות הטיפול במובטלים תגיע לקנה מידה אותו לא הכרנו בעבר ואותה כולנו נידרש לממן.
לסיכום, לאור הניסיון שהצטבר על ההשפעות השליליות של אי עבודה ואבטלה, אני סבור שבסופו של דבר מפגעי הבריאות הפיזית והנפשית שיאונו לנפגעים ומשפחותיהם, והנטל שיפול על מערכת התמיכה הציבורית מתוצאות האבטלה יהיו בלתי נסבלים ויעלו לאין ערוך על הנזק שנגרם ממגפת הקורונה עצמה. טוב יעשו מקבלי ההחלטות אם יראו לנגד עיניהם אף את הטרגדיה שתיגרם לפרטים ולחברה, בבואם לקבוע דרכי פעולה שיחרצו גורל אזרחים רבים שכל רצונם הוא אך להתפרנס בכבוד.
הכותב הוא נשיא האקדמית עמק יזרעאל, מומחה לניהול ושוק העבודה.