ישראל ואיחוד האמירויות, בתיווך ארצות הברית, הגיעו ליחסי נורמליזציה. משלחות משתי המדינות ייפגשו בשבועות הקרובים לחתום על הסכמים, ומכאן הכול אמור להיות פתוח: תיירות, עסקים, טכנולוגיה, תקשורת, תרבות והרשימה עוד ארוכה. ההזדמנויות מההסכם הזה הן רבות וברורות, אבל יש עוד כיווני השפעה. האם עצרתם לחשוב איך הסכם שלום שכזה משפיע על צורת המחשבה? האם זה מקרי שמדינות ערב נוספות גם מאותתות? מה המשמעות של כך ליחסים הפנימיים ומה היא המשמעות הפסיכולוגית של שלום?
שמו של המחקר שעוסק בסוגיה כבר מכיל בתוכו את המסקנה - Conflict Will Harden Your Heart. מדובר באחד המחקרים המעניינים. הוא בחן את הגורמים שמשפיעים על עמדות האזרחים כלפי השלום, מטרתו הייתה לבדוק מה משפיע על עמדותיהם של אזרחים החיים תחת סכסוך אלים. המחקר חשוב ושונה ממחקרים אחרים, משום שהוא לוקח את מה שידוע ונחקר עד כה צעד נוסף קדימה.
הנבדקים במחקר הם ישראלים יהודים וערבים פלסטינאים ממזרח ירושלים, מרצועת עזה ומיהודה ושומרון. הראיונות כללו שאלונים שבחנו מצוקה נפשית, תפיסות איום, עמדות כלפי השלום וחשיפה לאלימות פוליטית. תוצאות המחקר מצאו שרמת חשיפה של הפרט לטרור ולאלימות פוליטית גורמים לירידה בתמיכת המאמץ לשלום בשתי הקבוצות, גם אצל הישראלים וגם אצל הערבים. מצוקה פסיכולוגית ותפיסות איום נמצאו מנגנונים המקשרים בין החשיפה לאלימות ובין הגברת המיליטנטיות עם הזמן. הממצאים שופכים אור על הגורמים אשר יוצרים התנגדות לפשרות בקרב אזרחים החיים בקונפליקט מתמשך.
אם רצינו להבין לעומק או לקבל הוכחה מדוע כל כך קשה לנו כאן להשיג הסכם או פשרה, המחקר נותן לנו תשובה. כשחיים בתוך קונפליקט מתמשך יש לכך מחיר פסיכולוגי לא קטן. שמו של המאמר אומר זאת בפירוש - "קונפליקט מקשיח את הלב". הסכסוך ארוך השנים גורם לשני הצדדים לאבד תקווה למציאת פשרה. המציאות שאליה אנחנו נחשפים יומיום משפיעה עלינו, מדכאת אותנו ואותם. השיח התקשורתי החדשותי מביט על המציאות מנקודת מבט פוליטית כלכלית מדינית ושוכח לשוחח ולבחון את ההשפעה הפסיכולוגית. כשרוצים ליצר מציאות שונה בתוך קונפליקט, אי אפשר להתעלם מהצד הפסיכולוגי. כאן נדרש טיפול ארוך במיוחד.
הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא עבור כולנו חשיפה שונה. הוא הפוך מקונפליקט, מכיל עתיד ותקווה והוא התרופה שלנו, אחרי תקופה ארוכה של ייאוש מתמשך ועייפות ממציאות הסכסוך. כבר יש קולות של מדינות ערב נוספות שרעיון הסכם שלום הוא רצונן. מתבקש שכשמדינה אחת עושה צעד שכזה, היא פותחת את הדלת לשכנתה.
בכתבת דעה ארוכה שהתפרסמה בסוף השבוע, שופך תושב איחוד האמירויות אור על תחושותיו ועל התקווה שבשלום עם ישראל, לאחר שהוא מודה כי גדל בתוך חינוך של שנאה ואנטישמיות כלפי מדינה שלא הכיר אף אחד מתושביה.
השנאה טמונה בהיסטוריה הפוליטית ובתרבות שלנו. כך מציין מחקר שבוחן קבוצות שנאה מאורגנות והשפעותיהן. אנו חיים בתרבות של מלחמה שמקדמת אלימות, תחרות היא צורת החיים. אנחנו מחונכים לשנוא את האויב והמשמעות היא לשנוא את כל מי ששונה מאיתנו. החברה שלנו מוכנה יותר להילחם מאשר לפתור בעיות. שלום הוא האופציה הנבחרת לעיתים רחוקות, אבל הנה שתי מדינות שמצליחות לנצח ולייצר מציאות חדשה. הטיפול הזוגי הצליח לנו עם מדינה אחרת.
אז אולי העולם עייף מהשנאה, כמו שאמר גנדי, ואכן מסתמנת תקופה חדשה. נראה שמדינות ערב מאותתות, אך לצערנו הפלסטינאים עדיין לא שם ולהסכם השלום הם מגיבים בכעס רב. כרגע הם לא שותפים לאותה תחושה, אלא מרגישים נבגדים על ידי מי שציפו שיעמדו דווקא לצידם. הם חוששים מהמציאות המתהפכת ובעיקר פוחדים להישאר לבדם במערכה. לעשות שינוי מחשבתי זו משימה נפשית קשה. ברשות הפלסטינית החלו לפנות למדינות ערביות כדי למנוע מהלכים דומים, מחשש שמדינות נוספות - ובפרט בחריין ועומאן - ימסדו את יחסיהן עם ישראל. בינינו לבינם יש מחיר פסיכולוגי לקונפליקט.
מספיק לרשום בגוגל Israel peace לעומת Israel war - כ-278,000,000 תוצאות לעומת 720,000,000, כמעט פי 3. זו אינדיקציה מאוד ברורה לאיזה סוג של מציאות, תוכן, שיח ושפה אנחנו גדלים ונחשפים, לאיזו צורת מחשבה אנחנו מורגלים. הסיבות לחשיבות הסכם השלום הן רבות - מדינית, פוליטית, כלכלית, אסטרטגית וחברתית, אבל לא פחות חשוב - להסכם השלום יש חשיבות רבה מהסיבה הנפשית הפסיכולוגית. הוא חושף אותנו למציאות רגשית שמרחיקה אותנו מהמחשבה המיליטנטית שכל כך מושרשת בנו. הוא מכניס למערכת החשיבה והרגש אוצר מילים שכבר העלה אבק - תקווה, קשר, יחסים ואת המילה "שלום", שמשמעותה עולה עשרות מונים על האחרות. מילה ששכחנו כבר איך הצליל שלה נשמע . נותר רק לקוות שגם על שכנינו תהיה לה עם הזמן השפעה.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת כלכלה ופסיכולוגיה.