בימים האחרונים יצא משרד האוצר בהכרזה על צעד נוסף לעידוד השקעות במשק והודיע על הליך "פחת מואץ" בהיקף של 2 מיליארד שקלים. כך, במסגרת הוראת שעה ולאחר דיונים שהתקיימו עם נציגות המגזר העסקי, נקבע כי מכונות וציוד המשמשים לפעילות ייצור בתחומי התעשייה בישראל יהיו זכאים לקבל פחת בשיעור כפול משיעור הפחת לו היו זכאים בגין נכסים אלו, ובלבד שסך כל הפחת לא יעלה על מחירו המקורי.
ההוראה החדשה חלה, כאמור, על מגזר התעשייה, המלונאות והחקלאות. ומה עם שאר בעלי העסקים? מתברר כי הוראת השעה המתוקצבת והמתוקשרת פוסחת על למעלה מ-80% מציבור העצמאים בישראל, המהווים רוב של בעלי העסקים.
לפני שנמשיך נסביר מהו פחת. זהו מונח חשבונאי כלכלי המגדיר ירידה בשוויו של נכס על פני תקופת הבעלות עליו והשימוש בו, כתוצאה מתהליכי בלאי, שינויים טכנולוגיים והתיישנות. הפחת על פני תקופה נאמדת הוא פונקציה יורדת לאורך חייו הכלכלי של הנכס: ככל שחיי הנכס ארוכים יותר, כך קטנה יותר ההפחתה היחסית בערכו בכל תקופה נתונה. ניתן לנסח זאת גם באופן הפוך: ככל שמאבד יותר הנכס מערכו בכל תקופה נתונה, כך קצרים יותר חייו הכלכליים.
פחת מואץ הוא שיטה שבה הפחת התקופתי גבוה יותר בשנים הראשונות לקיומו של הנכס, לעומת הפחת בשנים שלאחר מכן. התוצאה היא שהערך הרשום של הנכס ייעלם מהר יותר, מאשר אילו היה מאבד את ערכו בפרופורציות שוות. ההיגיון שבשיטת הפחת המואץ טמון בכך שהקיום של הנכס כלכלית קצר יותר והוא מאבד מערכו הרבה יותר בשנים הראשונות לקיומו.
לדברי רו"ח אורי בארי, יו"ר קבוצת אליוט רואי חשבון ויו"ר מרחב תל אביב בלשכת רואי החשבון, לפי מחקרים שנעשו בארגון ה-OECD עולה כי התפוקה בישראל נמוכה ביחס למדינות הארגון, במיוחד בנושא עסקים קטנים ובינוניים. מאחר שהישראלים ידועים בחריצותם, נראה כי התפוקה הנמוכה נובעת מהיקף הון נמוך לעובד אשר גורר תפוקה נמוכה. לשם המחשה, דמיינו את ההבדל בין עובד חרוץ שחופר בור עם את חפירה לעומת העובד שחופר עם ציוד הנדסי.
ההשקעה בציוד גוררת בצדה לבעלי העסקים תזרים מזומנים שלישי. ההשקעה, כאמור, אינה הוצאה חשבונאית וגם לא לצרכי מס, כך שאם החברה רווחית היא תידרש לתשלום מס, בעוד בפועל אין לה תזרים מאחר שהתזרים שימש להשקעה עצמה. יש לציין כי ההשקעה בציוד מופחתת לצורכי חשבונאות ומס לאורך תקופת החיים הכלכליים של הנכס, דהיינו לאורך התקופה שהנכס מביא תועלות כלכליות. זהו, למעשה, הפחת.
הכרזתו של שר האוצר מהווה הזדמנות מעניינת מאד לתעשייה המסורתית ולקווי הייצור וכן לבתי המלון ולתעשיית החקלאות. אלה יוכלו לקבל פחת מואץ על ההשקעות שלהן, כלומר הוצאות פח מוגדלות לצורכי מס בשנה או בשנים הראשונות לאחר ההשקעה, ודחיית תשלומי המס לשנים מאוחרות יותר, לאחר גמר המימון של ההשקעה.
הצהרת שר האוצר אינה מכסה ענפים רבים בכלכלה הישראלית ומותירה תחומים אחרים ללא פיתרון. לדברי רו"ח בארי, האופן בו ניתנת ההטבה לעסקים גדולים פוגע בעסקים הקטנים והבינוניים, ומשאיר אותם הרחק מאחור.
בהערכה של הכלכלן ד"ר רובי נתנזון שנעשתה עבור לה"ב (לשכת ארגוני העצמאים) בהקשר זה, נמסר כי 19%-22% מהעצמאים יהיו מסוגלים לעשות שימוש בהליך הפחת המואץ, כך שכ- 380,000 עצמאים, המהווים כ-80% מכלל העצמאים בישראל, אינם נכללים בתחומי הזכאות למהלך.
גם נשיא איגוד לשכות המסחר אוריאל לין התייחס לנושא, ובאיגרת ששלח לשר האוצר כתב: "סבורני שזוהי שגיאה בתפיסת העבודה. החלטה זו מתעלמת מהתמורה המכרעת שיש למגזר המסחר והשירותים לתעסוקה, לתוצר העסקי ולייצוא. צר לי לומר, אבל זה משקף מדיניות שהיא אנכרוניסטית בטבעה, כאילו אין חשיבות למגזר המסחר והשירותים המעסיק, לפי נתוני 2019, 1,860,000 איש ומבצע ישירות מחצית מהייצוא של ישראל... אני מציע שהטבות מסוגה זה לא תעשינה על בסיס מגזרי או ענפי. כל המשק חשוב ואין שום סיבה אמיתית להפלות בין מגזרי המשק השונים".
רו"ח בארי קורא לשר האוצר לנקוט בצעד אמיץ ולהכריז על פחת מואץ במודל אחר. במקום פחת כפול יש לקדם פחת של 100% על ההשקעה, כך שההוצאה תוכר במלואה תוך 12 חודשים ממועד ההשקעה. זה, כמובן, יהיה חלק ממדיניות הסיוע של האוצר.
כך, לדוגמא, לציוד כללי בבתי קפה והמסעדות, ענף אשר נפגע מאד במשבר הקורונה ואינו נכלל ברשימת הפחת המואץ, מאושר כיום פחת של 7% לשנה , דהיינו הציוד אמור להחזיק מעמד כ-14 שנה. כפל פחת במקרה הזה יאפשר פחת בשיעור 14% שגם הוא לא ריאלי. בעסקים אחרי 7 שנים הציוד, לעתים קרובות, כבר מזמן לא שרד. כך גם בענף חדרי הכושר ובריכות השחייה ועסקים מתחום המסחר והשירותים, המוסכים, אולמות האירועים וענפים נוספים שנפגעו גם הם מאד. כל אלה לא יוכלו לדרוש להשתתף בהליך זה וליהנות מההטבה במיסים המוצעת על ידי המדינה. אם ישונה הפחת גם ענפים אלו וענפים נוספים יוכלו ליהנות מכך.
רו"ח ששון שמש מרחיב גם הוא על תקנות פחת מואץ מיוחדות שהונהגו בישראל בעבר, מתוך הכרה כי פעילות מסוג זה תמריץ את המשק. כך, בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים משרד האוצר אישר תכנית שכללה פחת של 100% אחוז על ציוד ותמריץ להעסקת עובדים. פחת מואץ נקבע בתקנות גם לרכישות בשנים 2002 ו-2005.
עוד הוסיף רו"ח שמש, כי בשנות האינפלציה הגבוהה נקבעו בתקנות על פי חוק התיאומים, בשל אינפלציה, שיעורי פחת מוגדלים לבתי מלון, אוטובוסים בהרכבה מקומית ותעשיה. על אף שהוראות חוק התיאומים בשל אינפלציה בוטלו כאשר האינפלציה בישראל ירדה לשיעורים אפסיים, התקנות על פי החוק המאפשרות הגדלת שיעורי דרישת הפחת נשארו בתוקפן עוד שנים רבות.
רו"ח בארי מסכם כי למרות הכול, נראה שהממשלה טרם הפנימה את גודל המצוקה של בעלי העסקים הקטנים והבינוניים, ומגוון הפתרונות המוצע על ידה מותאם בעיקרו לסקטור העסקים הגדולים והתאגידים, מה שלא מאפשר את התעוררות המשק. העסקים הקטנים הם ליבת הכלכלה הישראלית ויש למצוא להם פתרונות יצירתיים בשנה קשה כזו. לטענתו, רק עידוד עסקים קטנים יוכל להביא להליך הבראה במשק.