האונס הקבוצתי באילת זעזע את המדינה. הציבור מתקשה לעכל את הפרטים שמתגלים, יוצא להפגין ברחובות מציף את הרשת החברתית עם וידויי אונס אישיים וכולם מתגייסים כדי להיות שם ולא לשתוק כפי ששתק, לכאורה, כמעט כל מי שהיה עד לאירוע.
הרבה שאלות קשות וכואבות עולות מהסיפור הזה: מדוע אף אחד לא עצר? איך זה שהיו שם יותר משני אנשים, שלא לומר הרבה יותר? כיצד זה שאיש לא חשב לקרוא לעזרה? איך אף אחד לא התכווץ נוכח מה שראה?
ואולי השאלה הנוקבת מכולן: איך ייתכן שבני אדם יכולים ברגע אחד להפוך מאנשים נורמטיביים לכאלה שתורמים לפשע בכך שהם עומדים באפס מעשה?
בפסיכולוגיה קראו לזה "אפקט הצופה מהצד". מדובר במושג מתוך עולם הפסיכולוגיה החברתית, שמתייחס לסיטואציה שבה אדם רואה את נטל האחריות מוסר מננו ככל שהוא נמצא בקבוצה גדולה של אנשים. כלומר, ככל שאדם נמצא עם מספר גדול יותר של אנשים, הוא נוטה לפזר את האחריות על הסובבים אותו, גם כשזו סיטואציה שמצריכה עזרה. הוא תוהה, אולי, מדוע האחרים לא מושיטים יד או עוצרים לרגע, למה איש לא פועל. הפחד להיות החריג הוא זה שצובע את החלטתו במקום לדרוש מעצמו אחריות, כנות, שיפוט נכון וכוח.
דוגמה טובה למקרה האונס באילת ואפקט הצופה מהצד שורטטה כבר לפני 35 שנה בסרט "הנאשמים" בכיכובן של קלי מקגיליס וג'ודי פוסטר. הסרט, המתבסס על המקרה האמיתי של שריל אראוחו במסצ'וסטס ב-1983, מדגים בדיוק את אפקט הצופה מהצד. שרה טוביאס (פוסטר, שזכתה בפרס האוסקר על התפקיד) נאנסת על ידי שלושה גברים לקול התשואות הרמות של קהל רב בבר השכונתי. רק צעיר אחד התקשר למשטרה. עורכת הדין שלה קתרין (מקגיליס, ששלוש שנים לפני כן נאנסה באכזריות בעצמה) מחליטה לתבוע את המעודדים בשידול למעשה פלילי. איך זה נגמר? לא נגלה, רוצו לראות.
זאת ועוד, אחלה מחקרים נוספים מצאו שאם אתם עומדים להתעלף, עדיף לכם שזה יקרה דווקא במקום שבו אין קהל רב, משום שככל שמספר הנוכחים קטן, כך גדול הסיכוי שמישהו באמת יעזור לכם. בקבוצה גדולה נשמרת הסכמה דרך הדממה.
ומה לגבי השאלה כיצד נערים מבתים נורמטיביים מסוגלים להפיק מעצמם רוע כזה? מה קרה לנו כחברה? איפה המוסר והגבולות? האם באמת, כפי שנאמר בתנ"ך, "יצר לב האדם רע מנעוריו"?
שאלת הרוע מעסיקה פילוסופים ופסיכולוגים, בטח לאור המציאות של העולם שעטופה בזוועות ובאירועים שהנפש וההיגיון לא תמיד מצליחים לעכל. לא בכדי אנו זוכרים את "הבנאליות של הרוע", ספרה של חנה ארנדט שעסק בחיבור הבלתי מוסבר ובלתי אפשרי בין אנשים נורמטיביים למעשי הזוועה של הנאציזם.
התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה ומות הנאציזם היא שעודדה חוקרים, מלבד ארנדט, לעסוק בנושא. מי שהתמודדו עם השאלה היו פיליפ זימברדו וסטנלי מילגרם. הניסויים הפסיכולוגים שלהם היו קשים במיוחד, והתוצאות לא האירו את בני האדם באור חיובי ונעים, בלשון המעטה, עד כדי כך שהם היכו גלים גם מחוץ לגבולות הפסיכולוגיה.
בשנת 1971 ערך פרופ' זימברדו ניסוי באוניברסיטת סטנפורד, בתוכה בנה בית כלא. הוא חילק את הסטודנטים באופן אקראי ל"אסירים" ו"סוהרים". זימברדו אפשר לאסירים להתנהל ב"כלא " לפי רצונם ומה שקרה שם היה לא פחות ממפחיד. כל אחת מהקבוצות נכנסה לתפקידה בעיניים עצומות - האסירים הפכו לאכזריים והיו קשים ורעים אל הסוהרים. אלה, מצדם, התאכזרו חזרה ואפילו פיתחו סימני לחץ והתדרדרות במצב הנפשי. כאשר האסירים חשבו שהמצלמות בלילה לא פועלות הם הפכו סדיסטים יותר אל חבריהם הסטודנטים. זימברדו עצמו נכנס לתפקיד מנהל הכלא בשלב מסוים. הניסוי יצא משליטה מהר מאוד וכבר ביום השני פרץ מרד, שהוביל לחיזוק הסולידריות בין הסוהרים. הם התחילו לראות את האסירים כבעייתיים והגבירו את האלימות כלפיהם. למזלם של כולם, חברתו של זימברדו הגיעה לצפות בניסוי וכשהבינה שהכול יצא משליטה היא ערערה על המוסריות של הניסוי והוא הופסק, אבל את המסקנות ממנו כבר לא היה ניתן לעצור.
גם ניסוי החשמל של מילגרם, פסיכולוג מאוניברסיטת ייל, הציג תמונה בעייתית. כאן המשתתפים בניסוי היו אמורים לשמש עוזרים של נסיין ולהעניש במכות חשמל אדם אחר שיושב בחדר נפרד כשהוא עונה תשובה לא נכונה. מתח החשמל עולה ככל שהאדם השני טועה. חשוב לציין שאין באמת מכות חשמל והאדם בחדר השני הוא שחקן, ולכן ככל שהמתח החשמלי שהוא" קיבל "היה עולה ומגיע לרמות גבוהות, השחקן היה צורח ומבקש להפסיק כדי לבחון עד לאן ימשיך אותו משתתף.
עוזר הנסיין האומלל חשב שהכול אמת והמשיך להיות קשוב לחוקר, שביקש ממנו להמשיך להעלות את המתח ליותר מ-60 אחוז, 450 וולט שלוו בצעקות ולא הפסיקו. גם החוקים נדהמו לנוכח התוצאות: איך בני האדם ממשיכים למרות צרחות כאב נוראיות כל כך של אחרים?
לתופעה הזאת יש שם והוא מאוד לא מחמיא: אפקט לוציפר. אדם טוב יכול להפוך לרע בהשפעת הסביבה והסיטואציה שהוא נמצא. הניסויים הללו יצרו באזז גדול ושיח, משום שהעמיקו את הדיון בשאלה האם האדם הוא טוב או רע. ההשפעה של תכונותיו של האדם מתפוגגת כשהוא נמצא בסיטואציות קיצוניות, אז הוא מתנהג באופן הפוך לזה שמצופה ממנו ושהיה מצפה אפילו מעצמו . הוא יכול לפשוע וגם להיות שותף. כשהוא מתבונן מהצד הוא שותף. הסנטימנט המוסרי לא חזק אצל כולם, כשהאירוע והמציאות סוחפים אותך בעוצמה שאתה לא מכיר או מורגל אליה.
ההבנה הזו לא באה לתת הסבר או פרשנות לזוועה שהתרחשה באותו חדר. ההסבר הזה לא מנסה לפענח מה עבר לאותם נערים בראש, להוריד מחומרת המקרה והעונש הכבד שעליהם לקבל. נקודת ההסתכלות הזו משמשת תמרור אזהרה ומסבירה מה האדם מסוגל לעשות כשהתנאים והסביבה מאפשרים לו. המציאות שלנו כחברה הולכת ונעשית קיצונית ואלימה, היא חסרת גבולות ונעדרת חוקים, לא רק בנוגע לאלימות כלפי נשים אלא בנושאי חברה רבים. אם המציאות תמשיך להיות כזו ומוסר ימשיך להיתפס בגדר המלצה, אם לא נשכיל ללמוד מרצף האירועים האלימים שפוקדים אותנו לאחרונה, נגלה שכמעט כל אדם, תחת התנאים המתאימים או דרישות חברה מסוימות, יכול לגלות את הלוציפר שבתוכו.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת כלכלה ופסיכולוגיה.