ימי הקורונה אילצו את המורים לגלות את נפלאות הווטסאפ והזום. תחום הלמידה מרחוק התפתח במהירות האור, וגילינו את שפע המידע באתרי האינטרנט הזמינים כגון מוזיאון ישראל, המוזיאון הבריטי, הלובר, מוזיאון הארכיאולוגיה באתונה, ואת מגוון הסרטונים ביו-טיוב והמידע בעיתונות ובטלוויזיה.
לכאורה, הרצאות של מע"מ (מורה עומד מדבר) אינן נחוצות, גם לא דפי עבודה ומשימות פרטניות שספק אם תלמידים יבצעו אותן בבית. יש שפע אתרים כמו GOOL להכנה מקוונת לבחינות הבגרות שתלמידים לומדים בהם גם בימים של שגרה, וכידוע תלמידי ישראל מובילים בצריכת שיעורים פרטיים, במיוחד ב"מקצועות הקודש": מתמטיקה ואנגלית.
השאלות שמלוות את מערכת החינוך מאז קרא שר החינוך הרב שי פירון ללמידה משמעותית מהדהדות בעוצמה: מהו מקומו של המורה בעידן בו המידע מטובי המומחים בעולם: זמין, נגיש ואף מרתק? מה מקומו של בית הספר? לשם מה לכנס מאות ילדים במקום אחד? לשם מה לכנס את התלמידים בחדר הכיתה? למה, בעצם, להסיע אלפי תלמידים ברחבי ישראל למקום פיזי שנקרא בית ספר? מהו הערך המוסף של הפגישה עם המורה ועם תלמידים עמיתים?
השאלות האלה איתנו מזה זמן רב, שני עשורים לפחות ובכל זאת הצליחה מערכת החינוך להתחמק מהן, לעקוף אותן, לדבר על פדגוגיה חדשנית ולא לעשות אותה, לגלות עמידות מופלאה לשינוי ולהמשיך כאילו אנחנו בשנות ה-80 של המאה הקודמת.
אז הגיע נגיף זעיר ששינה את העולם. אפשר ללמוד מבלי ללכת לבית הספר.
אלא שהשאלות לא נעלמו. להיפך הן משמעותיות וחזקות מתמיד: מהי למידה? לשם מה ללמוד בקבוצה? מה חשוב שיעשה המורה? מה עושים התלמידים? מה חיוני במפגש למידה פנים אל פנים או מרחוק? לפני חמש שנים הוקמו בתי מדרש להתחדשות פדגוגית של המרצים במכללת "אורות ישראל" בשיתוף רשת אמי"ת והמכון למצוינות בהומניסטיקה. בבתי המדרש אימצו המרצים מתודות ותרבויות למידה שיתופיות כתרבות החברותא ותרבות המעגל.
הרעיון היה להביא למצב שמרצה שואל את עצמו: "מה יעשו התלמידים בשיעור?" ולא "מה אגיד אני בשיעור". הלמידה השיתופית, מפגש של החלפת דעות ורעיונות סביב תוכן בעל משמעות היא לב הלמידה והיא הסיבה בשבילה שווה להסיע תלמידים ולכנס אותם בכיתה או במרחב משותף.
בימים של השיבה אל השגרה תוך התפרקות מסגרות חברתיות ומוסדות תרבותיים וקהילתיים, מיישמים המרצים את אותן מתודות ותרבויות למידה בלמידה מרחוק ומכינים שיעורים המאפשרים תקשורת של תלמידים בינם לבין עצמם ובינם לבין המורה בקבוצת למידה ולא תוך פנייה ליחידים. הם שמים דגש על ערכים העולים מתוך התוכן ומחזקים סולידריות חברתית.
בעקבות מגפת קורונה לא נוכל לחזור לשגרה. על כולנו להקים בתי מדרש פדגוגיים כדי להיות רלוונטיים, כדי לענות לצורך. בתי ספר צריכים ללמד חלק מהזמן בלמידה מרחוק וחלק מהזמן פנים אל פנים. ההוראה לא תעשה על טייס אוטומטי - "כי ככה אנחנו למדנו", אלא תיתן מענה לצורך ותבחין בין הרצאה לבין שיח, בין הקניית חומר חדש לבין תרגול.
כל מורה שמכין שיעור אחרי עידן הקורונה מוכרח לשאול את עצמו האם יש משמעות לנוכחות התלמידים יחד במרחב הפיזי של הכיתה, מה הערך המוסף של היותנו יחד ומתי אין בכך צורך. יש אירועים שמשנים את העולם. זה נכון לשוק העבודה וזה נכון אפילו למערכת החינוך.
ד"ר גלי מיר- תיבון היא יו"ר המכון למצוינות בהומניסטיקה ומרצה לחינוך ולתנ"ך באוניברסיטת בר אילן ובמכללת אורות ישראל.